על הפסוק (ל, כ) "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת גו'" מפרש רש"י: "בבואם אל אוהל מועד: להקטיר שחרית ובין הערביים קטורת או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה".

מפרשי רש"י ביארו שרש"י מחדש שאינו חייב מיתה ב"ביאה ריקנית" כשנכנס ללא צורך עבודה. אך קשה דמבפשוטו של מקרא משמע שחייב אף על "בבואם אל אהל מועד" סתם, (ואין לומר שמה שנאמר "לשרת" בסוף הפסוק קאי על התחלת הפסוק - ש"בבואם" היינו דוקא לשרת).

והביאור: הקושי לרש"י הוא מדוע מחלק את ב' הענינים שבפסוק "בבואם אל אוהל מועד" ו"או בגשתם אל המזבח לשרת". וזה מכריח את רש"י לפרש ש"בגשתם אל המזבח" צריך רחיצה כל פעם שבאים לשרת - על כל עבודה (כי בחצר ישנם לויים וישראלים, ולכן בין כל עבודה צריך לרחוץ). אך האוהל מועד הוא מקום מיוחד רק לכהנים, ולכן רק "בבואם" - כשבאים בפעם הראשונה - צריך רחיצה, אך אחרי שבא הכהן לאוהל מועד יכול לעבוד את כל העבודות ואינו צריך לרחוץ בין כל עבודה ועבודה. וזהו כוונת רש"י להקטיר שחרית ובין הערביים, שכשנכנס בשחרית להקטיר יכול לעבוד גם את שאר העבודות, (וזהו שרש"י אומר הקטרת הקטורת ואינו מונה עבודות אחרות, כי כוונתו לומר שכשרוחץ ונכנס לעבוד עבודה אחת יכול לעבוד את כל העבודות הקבועות אז ללא צורך ברחיצה נוספת). 

על דרך ההלכה: הרמב"ם סובר שגם בבוקר היה הדלקה (דמפרש ש"בהטיבו" פירושו הדלקה), אך רש"י מפרש כפשוטו ש"בהטיבו" הוא רק ניקוי ודישון המנורה ולא הדלקה, ולכן אומר להקטיר קטורת, כי לשיטתו זהו עיקר העבודה שבעבורה נכנס בבוקר.   

מיינה של תורה: מזבח החיצון הוא העבודה דבירורים, ובעבודה הוא חיצונית הלב ששם ישנו נתינת מקום לרע, ולכן צריך רחיצה - הסרת הענינים הבלתי רצויים - כל פעם שמתקרב למזבח לעבוד. אך מזבח הפנימי הוא פנימיות הלב שהוא ענין עבודת הנשמה עצמה, ובעבודה הוא ענין פנימיות הלב שלמעלה מבירורים, ולכן מספיק רחיצה אחת לפני העבודה. אך כשבא לכפר על ענין בלתי רצוי אזי צריך זהירות מיוחדת, ולכן צריך לרחוץ גם על פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה.