ברש"י (כ, כג): "אשר לא תגלה ערותך: שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון. והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".

והנה רש"י משנה מהמכילתא, דבמכילתא הלשון הוא "ומה אבנים שאין בהם דעת לא לרעה ולא לטובה כו' חברך שהוא בדמותו של מי שאמר והי' העולם כו'".

והביאור: במכילתא הובאה דרשה זו בהמשך ל"עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקודש הקדשים כו'". דכוונת המכילתא הוא להבהיר, דאף שלכאורה אי אפשר ללמוד קל וחומר ממזבח לאדם ("חבריך"), כי במזבח ישנה קדושה שאין בחבירו, ולבאר זה מקדים המכילתא שדין זה אינו מצד הקדושה שישנה במזבח, והראי' שדין זה אינו נוהג בהיכל ובקודש הקדשים, ולכן שייך ללמוד ק"ו ממזבח לחברו. 

אך רש"י, שאינו מביא את הקדמת המכילתא, מבאר איך שייך ק"ו ממזבח לחברו ע"י שמשנה מהמכילתא וכותב "הואיל ויש בהם צורך". והביאור: כאן אינו מדובר בנוגע לבזיון ממש כי בזיון ממש אסור בכל המקדש, אלא המדובר הוא ב"מנהג בזיון" - אף שאינו בזיון ממש - וכדברי רש"י "ואע"פ שאינו גילוי ערוה ממש". אך במעלות ישנו ענין מיוחד שאסור לנהוג בהם אפילו "מנהג בזיון", מפני ש"יש בהם צורך", והכוונה הוא שהמעלות הם צורך העבודה, וא"כ ביזוי המעלות הוא בעצם ביזוי לכהן העובד את העבודה, ועל דרך זה בנוגע לחבירו, שכשנוהג בו מנהג בזיון הרי זה בזיון ל"יוצרך". 

מיינה של תורה: ידוע הביאור שבעשרת הדיברות ישנם גם ענינים פשוטים מפני שצריך לקיים גם את הדברים הפשוטים מפני שהם ציווי ה'. וענין זה מודגש בסיום הפרשה, שהכל הולך אחר החיתום, שגם דבר פשוט - שלילת בזיון חברו - מקיימים מפני שזהו גם דין בין אדם למקום - בזיון יוצרך.