על הפסוק (יט, ב) "ויחן שם ישראל נגד ההר" איתא במכילא: "כל מקום הוא אומר ויסעו ויחנו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן הושוו לב אחד". והנה מלשון המכילתא משמע שהחידוש הוא שכאן הושוו לב אחד, אך זה שכל שאר החניות היו במחלוקת הוא בפשטות. אך רש"י משנה את הסדר וכותב: "כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת", שמלשונו משמע שהחידוש הוא ששאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת. 

והביאור בזה: כוונת המכילתא ב"תערומות ומחלוקת" אינו מחלוקת כפשוטו אלא חילוקי דיעות ומדריגות מצד זה שאין דיעותיהם שוות. וא"כ מובן שישנם מחלוקות, והחידוש הוא שבנוגע לחניה זו הושוו לב אחד. 

אך רש"י, פשוטו של מקרא, מפרש "מחלוקת ותערומות" כפשוטו, ולכן אין הכרח ששאר כל החניות היו במחלוקת, ולמדים זה רק מפני שבפסוק זה נאמר "ויחן שם ישראל" וא"כ רק פה הי' לב אחד ולא בשאר החניות. וא"כ לפירוש רש"י יוצא שהתורה פועלת אחדות גם במקום שישנו מחלוקת כפשוטו. 

ויובן בהקדים המבואר שהתורה ניתנה בחודש השלישי, מפני שא' מורה על מציאות אחת, וב' מורה על חילוק, וג' מורה על איחוד השניים, על דרך "יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". וזה נעשה ע"י התורה, כי מפני שהיא לא רק חכמה אלא גם תורה, שיש בה ענין שלמעלה מטעם ודעת, הנה כשהיחיד רואה שאין ההלכה כמותו אזי מתעמק עד שמבין את טעם הרבים ואז מסכים עימהם, ואם כן נעשה אחדות מהריבוי. (וזהו שהתחלת המשנה היא "מאימתי קורין את שמע" – בחינת קבלת עול, כי כדי לבוא לסיום הש"ס "ה' יברך את עמו בשלום" - ע"י ההלכה, הרי זה על ידי הביטול וקבלת עול). 

וההוראה: בתניא מבואר שאחדות ישראל הוא מצד שורש הנשמה, אך עיקר מעלת האחדות הוא כשממשיכים אחדות במקום הפירוד - באדם שאין רואים בו הארת נשמתו.