ברש"י (י"ט ב'): "ויחן שם ישראל: כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת".

וצריך להבין מדוע מעתיק רש"י תיבת "ישראל", דלכאורה זהו בסתירה לפירושו, דעל עם ישראל שייך לומר לשון יחיד כי זהו עם אחד. (וכמו שרואים ברש"י לעיל על הפסוק "והנה מצרים נוסע אחריהם", מפרש רש"י: "נוסע אחריהם: בלב אחד כאיש אחד", ואינו מביא את תיבת מצרים). ועוד קשה הרי בכמה מקומות נאמר לשון יחיד על כל בני ישראל (ובאותו הפסוק שבו נאמר לשון רבים, כגון "וירא ישראל גו' ויאמינו בה' גו'"), ושם אין רש"י מפרש מאומה, וא"כ מאי שנא פסוק זה?

והביאור: בכלל שייך לומר לשון יחיד בנוגע לרבים כשמדובר בפעולה, כי רבים יכולים לעשות את אותה הפעולה באופן בשוה. אך כשהמדובר בנוגע לרגש או הבנה אזי מכיון שאין דיעותיהם שוות אי אפשר לומר לשון יחיד בנוגע לרבים, כי כל אחד מרגיש ומבין באופן שונה (שלכן "וירא ישראל" נאמר בלשון יחיד כי בראיה הושוו כולם, משא"כ "ויאמינו" נאמר לשון רבים, כי כל אחד מאמין באופן שונה).

והנה בנוגע ל"מצרים נוסע אחריהם", לכאורה היה צריך להיאמר "נוסעים", כי (אף שכאן מדובר בנוגעי לפעולת הנסיעה, מ"מ) הנסיעה הי' באופן ד"אחריהם" - להגיע ולהזיק לבנ"י, ובזה ישנם חילוקים בין פרעה לעבדיו, ל"הירא את דבר ה'". ולכן מחדש רש"י ש"בלב אחד כאיש אחד" - שלכולם היתה אותה השנאה - וה"כאיש אחד" הוא רק מסובב מה"בלב אחד" (אך הם עצמם בתור מצריים אינם "כאיש אחד").

ובפסוק דידן לכאורה הי' צריך להיאמר "ויחנו", כי בהכנה למ"ת היו חילוקים בין משה ואהרן והזקנים ובנ"י. ולכן מעתיק רש"י את תיבת "ישראל", כי כוונתו לפרש שמצד זה שכולם הם ישראל הושוו כולם בלב אחד, שזה שהם "כאיש אחד" פועל שהיו "בלב אחד", אך לא מצד מדרגת ההכנה למ"ת, שבזה, כנ"ל, היו חילוקים בין בנ"י.

מיינה של תורה: העולם מצד עצמו הוא רשות הרבים שבו אין שייך אחדות מצד עצמו, ורק ע"י המשכת "ה' אחד" יכול להיות אחדות בהבריאה. והנה, המשכת "ה' אחד" הוא ע"י תורה וישראל, והמכילתא סובר שההמשכה שעל ידי מתן תורה פעלה גם על הזמן שלפני מתן תורה שכל ישראל "הושוו כולם בלב אחד" לקבלת התורה. אך רש"י בפשוטו של מקרא סובר שמפני שלפועל היה זה לפני מ"ת לכן אי אפשר לומר שההמשכה שיהיה לאחר זה פעלה כבר אז. ולכן מפרש שהאחדות הוא מצד ישראל - נקודת היהדות שבכל אחד - ולא מצד ההכנה למ"ת.

והנה, במ"ת נתבטלה הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים, וא"כ לאחרי מתן תורה שייך מעין אחדות שבישראל גם באומות העולם. וזה מתבטא בהלכה שבני נח צריכים לקיים ז' מצות שלהם לא מפני הכרע העדת אלא מפני ציווי הקב"ה בתורה - שמצד בחי' האלוקות שלמעלה משכל שייך בהם אחדות.