הרמב"ם מבאר שאם אדם בא להכחיש נבואתו של משה אין אנו מאמינים לו, מפני שאנו ראינו בעינינו ושמענו באזנינו את נבואת משה. אך צריך להבין מדוע מביא סברא שכלית בספר היד (ולא במורה נבוכים), ולכאורה היה צריך לומר שהטעם הוא מפני שמכחיש התורה (דמובן שעל ידי זה שנבואת משה נכתבה בתורה הרי זה בתוקף יותר משאר נבואות, על דרך ש"אנו מלין מפני שהקב"ה ציוה למשה בתורה" ולא מפני נבואת אברהם)?

הביאור בזה: בתורה ישנה תוקף יותר משאר דברי הנביאים, מפני שהתורה ענינה "אנא נפשי כתבית יהבית", שזהו רצונו העצמי של ה' ואינו בשביל דבר אחר, ואם כן כמו שה' אינו משתנה ח"ו כך התורה אינה משתנית. משא"כ נבואה שענינה בשביל דבר אחר, שיעשו כך או כך, או כדי לזרז על קיום התורה. 

אך בנוגע לבני אדם ישנה מעלה בנבואה, דתורה היא למעלה מגדר הנבראים משא"כ נבואה ענינה היא גילוי אלוקות לנבראים. והנה, ע"י שנבואת משה נתאמתה במתן תורה ישנה בה ב' המעלות, שיש בה התוקף דתורה, ופועלת על הנבראים כנבואה. 

וזהו הביאור בהלכות יסודי התורה: בפרק ז' מבאר שנבואת משה היא המעלה הכי גדולה בנבואה. ולאח"ז בפרק ח' מבאר שעל ידי שנבואת משה נתאמתה במתן תורה יש בה המעלה שראינו בעינינו וכו', ויש בה התוקף דאמיתיות התורה שלמעלה מנבואה.