מבואר בלקו"ת ש"לעולם קורים פרשת נצבים לפני ר"ה", כי "אתם נצבים היום" קאי על ר"ה, שאז צריכים כל הנשמות להיות בשוה ללא הבדל בין "ראשיכם שבטיכם" ל"חוטב עציך ושואב מימיך" שזהו ע"י ביטול שלמעלה מטו"ד (מפני שלדעתו הוא "ראשיכם שבטיכם", וצריך להניח את עצמו ולהתחבר עם "חוטב עציך"), ועי"ז פועלים שיהי' "לעברך בברית" - ברית שלמעלה מטו"ד עם הקב"ה.

וכהמעשה דר' הלל מפאריטש שהי' לו קושיא במסכת ערכין, ורצה לראות את אדמו"ר הזקן, והתחבא כו', ואדמו"ר הזקן נכנס ואמר "אז א יונגערמאן האט א קשיא אין ערכין דארף ער פריער זיך אליין מעריך זיין". דכשיעריך את עצמו לא יהי' לו זמן להעריך אחרים וממילא יוכל להיות "אתם נצבים כולכם" - גם עם אלה שלדעתו הם "חוטב עציך". וענין הערכין הוא למעלה מטו"ד שהרי כל אלו שבבגיל מסוים יש להם את אותו הערך.

ב. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" הוא הראשי תיבות של אלול וקאי על צדקה. פירוש "אביון" הוא ש"תאב לכל דבר" מפני שאין לו כלום, אך ישנו הפירוש ד"תאב לכל דבר" בקצה השני שרוצה הכל מפני שהי' רגיל ל"סוס לרכוב עליו כו'", ולכן צריך לתת לו את כל מה שחסר לו. ופירוש "איש לרעהו" הוא שחבירו הוא כמותו, שגם חבירו אינו צריך לזולת כי הנותן נותן את הכסף שהקב"ה נתן לו בפיקדון לתת להמקבל. 

והנה, כמו שיש צדקה גשמית כך ישנו צדקה רוחנית, שבה מחוייב כל אחד גם עני ברוחניות.

הסיפור שהצ"צ זכה לראות את אדה"ז לאחר שעזר לאחד עם גמ"ח.