"כי תצא למלחמה על אויבך" קאי גם על המלחמה עם היצה"ר, וההוראה הוא שמיד כשישנה היציאה למלחמה הובטחנו "ונתנו ה' אלוקיך בידך", ויתירה מזה שיהי' "ושבית שביו" שהו"ע הבירורים ד"ורב תבואות בכח שור".

ב. מזה שמברכים על מצות מעקה רואים שמצות מעקה – "ועשית מעקה לגגך" – הוא לא רק משום סכנה (שהרי אין מברכים על ענין שהוא רק למניעת סכנה), אלא הוא ענין בפ"ע, שלכן "ועשית מעקה לגגך" ו"לא תשים דמים בביתך" - מניעת סכנה - נמנים לב' מצות, כי "לא תשים" אינו טעם מצות מעקה (שהרי אין מונים טעמים במנין המצות) אלא ענין בפ"ע. והענין בעבודת ה': כשאדם מתחיל סדר עבודה חדש, לדוגמא כשיוצא מבית המדרש לעולם לעסוק בל"ט מלאכות, צריך לעשות מעקה - לשמור את עצמו שלא יכשל, ע"י הוספה על מצבו הקודם. וענין המעקה הוא המשכה ממקום עליון יותר ולכן מברכים על זה דענין הברכה הוא המשכה. 

ג. זכירת עמלק שייך לכל אחד - גם לנשים, דמפני שנשים מחוייבות במצות ל"ת "לא תשכח" כך מחוייבים במצות עשה "תמחה את זכר עמלק", ומחיית עמלק ברוחניות שייך בכל הזמנים. דעמלק הוא קרירות, ובכל יום צריך למחות את זכר עמלק ע"י ההתלהבות והחמימות דתפילה. 

ד. ח"י אלול הוא היום שמכניס חיות להעבודה דאלול. דחיות ענינה שמחה, ותורת החסידות מכניסה חיות ושמחה בעבודת התשובה - שלכאורה ענינה מרירות - כי גם בתשובה צריך להיות בכי' תקיעא בליבאי מסטרא דא - מצד הנפש הבהמית - וחדוא תקיעא בליבאי מסטרא דא - מצד הנפש האלוקית ש"לא ידח ממנו נדח".

והנה, מח"י אלול צריך להיות החשבון נפש בנוגע לפנימיות התורה (דהחשבון על כל עניני תומ"צ צריך להיות לפני ח"י אלול) - לא רק בנוגע ללימוד אלא גם בההנהגה ע"פ תורת החסידות.