אדה"ז מבאר שנשים יכולות לברך ברכת התורה (שהחיוב לברך נלמד מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו") מפני שמחוייבות ללמוד את ההלכות הצריכות להם. וצריך להבין הרי ברכת התורה אינו על הלימוד אלא עם עצם הענין שהתורה שהיא "שעשועים לפניו" ניתנה לבנ"י. וא"כ לכאורה גם ללא הטעם הנ"ל - שנשים צריכות לברך מפני שלומדים את ההלכות הצריכות להן - צריכים לברך על עצם הנתינה גם ללא חיוב של לימוד?      

ויובן בהקדים הביאור בזה שמברכים רק פעם ביום ולא בכל פעם שלומדים לאחר הפסק (ע"ד תפילין). והביאור שמפני שיש חיוב תמידי ללמוד, וגם כשנכנס לבית הכסא האיסור ללמוד הוא רק מפני שארי' הוא דרביע עלי' אך עצם החיוב ישנו, וא"כ אי"ז הפסק. (דאדה"ז מביא ב' דעות בנוגע להפסק בין הברכה להתחלת הלימוד, ובדיעה הב' אומר שת"ח שחייב לעסוק בה תמיד כשמפסיק בין ברכה ללימוד לא חשיב הפסק מאחר שבאותו זמן שמפסיק מחוייב הוא ללמוד. וי"ל, שלא לאפושי במחלוקת, שגם דעה הא' מסכימה לעצם הסברא שהחיוב ללמוד פועל שלא יהי' הפסק, ורק חולקים אם זה שייך גם בהתחלת הלימוד).

ולכן כותב אדה"ז שגם לנשים ישנו חיוב תמידי ללמוד את ההלכות הצריכות להן, כי ללא הטעם הנ"ל יוצא שיצטרכו לברך כמה פעמים ביום, וזה לא אישתמיטיה בשום מקום.