ברש"י (לא, כו): "לקוח: כמו זכור שמור הלוך". והנה מפרשי רש"י מבארים שכוונת רש"י לפרש ש"לקוח" אינו לשון ציווי אלא לשון הוה -  שזהו ציווי תמידי. אך קשה לפרש כן כי א"כ העיקר חסר מן הספר, ובכלל לא  יתכן לשון הוה בנוגע ללקיחה - דהלקיחה היה רק פעם אחת. 

ולכן יש לומר שכוונת רש"י לומר שאף שזהו לשון מקור - שבכלל אינו ציווי, הנה בנדו"ד הוא ציווי. ולכן מביא רש"י את הראי' מ"הלוך" באחרונה, כי הכוונה להפסוק שבנביאים שהוא ציווי כמו "הלוך וקראת", ולא "הלוך" שבפרשת נח. וצריך ג' ראיות מפני שענין המקור הוא בריחוק מהפעולה, וא"כ ישנה קס"ד שאפשר לומר לשון מקור רק בנוגע לדבר רוחני כמו "זכור", וגם "שמור" אינו ענין העשי' כ"א אדרבא שלילת העשיה, ולכן מביא רש"י גם את "הלוך" שהו"ע של מעשה בפועל. אך אינו מסתפק ב"הלוך" לבד כי יתכן קס"ד ש"הלוך" הוא רק ענין של הכנה ולא הציווי בעצמו.

מיינה של תורה: המקור הו"ע הרצון ועצם הנפש, ומלמדנו רש"י  שבעשי"ת - שבו קוראים פסוק זה -  העבודה היא להמשיך את בחי' היחידה בכל המדרגות: "זכור" - חכמה. "שמור" - שמירה בלב - מדות. ו"הלוך" - מעשה. 

עוד רמז בזה: גילוי המקור - יחידה - הוא ע"י התשובה, והתשובה שמצד בחי' היחידה הוא תשובה עילאה שענינה דביקות ויחוד בהקב"ה ע"י התורה. וזהו הרמז ש"לקוח" באופן דמקור - תכלית השלימות באדם - הוא ע"י "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" - תכלית השלימות דתשובה.