ברש"י (כט, כ): "הכתובה בספר התורה הזה: ולמעלה הוא אומר בספר התורה הזאת גם כל חלי וכל מכה וגו' הזאת לשון נקבה מוסב על התורה. הזה לשון זכר מוסב על הספר וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות. בפרשת הקללות הטפחה נתונה תחת בספר והתורה הזאת דבוקים זה לזה לכך אמר הזאת וכאן הטפחא נתונה תחת התורה נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה לפיכך לשון זכר נופל אחריו שהלשון נופל על הספר". 

צריך להבין מדוע מעתיק רש"י בד"ה תיבת "הכתובה"? ומדוע מדגיש שהפסוק השני הוא "בפרשת הקללות"? ומדוע מביא את התחלת הפסוק "גם כל חלי וכל מחלה" לאחר "בספר התורה הזאת" אף שבתורה "כל חלי וגו'" קודם?

והביאור בהקדים: בפסוק נאמר "הכתובה", וכתיבה קאי על הספר שהוא לשון זכר (משא"כ תורה קאי על התוכן הנמצא בספר אך לא על הספר עצמו) וא"כ מובן מדוע נאמר לשון זכר בפסוק זה. אך קשה מדוע נאמר לשון נקבה לעיל אף שגם שם נאמר לשון "כתוב". וע"ז מתרץ רש"י ששם לשון נקיבה מוסב על התורה שהיא העיקר בפסוק והראי' לזה היא מתיבות "גם כל חלי גו'". דהנה תוכן הפרשה הוא להתרות וליירא את בנ"י (שלכן מדגיש רש"י "בפרשת הקללות"), וא"כ פי' "גם כל" הוא נוסף להנכתב בפירוש בכתוב גם הנלמד מתיבות אלו - שזה נכלל בהתורה, ולכן בפסוק זה עיקר ההדגשה היא על התורה (שבע"פ), ולכן נאמר לשון נקבה.  

אך עדיין אי"ז מספיק כי לכאורה כדי שלא יהי' מקום לקושיא הי' צריך הכתוב להשמיט תיבת התורה. וע"ז ממשיך רש"י ש"ע"י פיסוק הטעמים הן נחלקין", זאת אומרת שאין מקום לקושיא כלל.

מיינה של תורה: תושב"כ ותושבע"פ הם תורה אחת. וקללה הוא כשחושבים שישנו חילוק הפסק בין הספר להתורה. אך ע"י "גם כל חלי וגו' אשר לא כתוב גו'" העבודה שלמעלה מטו"ד וקב"ע שאינה כתובה בפירוש בתורה, אזי מבין שהתורה היא אחת וזה פועל שמירה יתירה בתומ"צ.