ברש"י (כ"ה י"ט): "תמחה את זכר עמלק: מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה. שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה".

צריך להבין: לכאורה פירוש "תמחה את זכר עמלק" - שצריך להרוג גם את הבהמות - מובן בפשטות, וא"כ מדוע צריך רש"י לפרשו? ובאם זהו חידוש צריך להבין מהו מקורו של רש"י לחידוש זה, ומדוע לא פירש כן בפרשת בשלח ששם נאמר הציווי בפעם הראשונה?

והביאור: הלשון "תמחה את זכר עמלק" קשה, דאיך שייך ציווי שלא יפול זכר עמלק בזכרונו? ולכאורה הציווי הי' צריך להיות שלא יעלה על לבך - שלא יהרהר ברצון. ובפרשת בשלח אין זה קשה כי שם נאמר "כי מחה אמחה", שהקב"ה יעשה שלא יפול בזכרונו, אך איך שייך ציווי לאדם על זה?

ולכן מפרש רש"י ש"זכר" פירושו בהמות ששם בעליהם נזכרים עליהם. דהנה אי אפשר לעשות שינוי שאינו חוזר לבריתו בבהמה (ללא צער בע"ח), וא"כ אין זה שינוי אמיתי, וגם כשהרשות משתנית עדיין שם הבעלים הראשונים עליהם. משא"כ דומם שיכול להשתנות, וא"כ צריך לשנות את הדומם ועי"ז אין שם בעלים הראשונים נקראים עליהם. או י"ל שמפני שיכול להשתנות א"כ גם כשלא נשתנה בפועל, מיד שישנו שינוי רשות אין שם הבעלים הראשונים נקרא עליהם.

וזהו הביאור בזה ש"בית המן נתתי לאסתר", דמפני שהבית הוא דומם א"כ בשינוי רשות אין שם הבעלים הראשונים נקרא עליהם. 

מיינה של תורה: קליפת עמלק הו"ע הקרירות, והעצה לקליפת עמלק הוא קבלת עול. וא"כ בדומם - שענינו קב"ע - אין שליטה לעמלק ולכן אין צריכים למחות את שם עמלק מהדומם.