על הפסוק (יח, טו) "איליו תשמעון" דרשו חז"ל (יבמות צ, ב, ובספרי) "אפילו אומר לך עבור על אחת ממצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה, שמע לו". ועל הפסוק (יב, יג) "השמר לך פן תעלה עולתיך בכל מקום אשר תראה" דרשו רז"ל בספרי "אבל אתה מעלה בכל מקום שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל". 

וצריך להבין מדוע צריך לימוד נוסף בנוגע לדיני במה, לאחר שכבר נאמר "אליו תשמעון"? 

והביאור: בהקדים שבסיום מסכת זבחים ישנה אריכות בדיני במה. וצריך להבין הרי דינים אלו אין שייכים עתה ואם כן "מאי דהוה הוה"? והביאור: דיני במה שייכים גם עתה, במקרה שיבוא נביא ויצוה על זה. ואף שזה מקרה רחוק, ובאם יבוא נביא יש לומר שיכול גם לשנות את פרטי דיני במה בהוראת שעה, יש לומר שזהו חלק מדיני במה, שנביא יכול להתיר במה גם בזמן איסור הבמות ואז שייכים כל דיני במה. ומכיון שזהו חלק מדיני במה לכן מאריכים גם בפרטי הדבר שאינם מצויים כעת. 

וזהו הביאור בשני המקורות הנ"ל, שבתחילה נאמר שהנביא יכול לשנות את התורה בהוראת שעה, אך אח"כ, בדיני הבמה, נאמר שזהו דין בבמה כנ"ל. 

והנה אי אפשר להקריב קרבן חובה בבמה, כי אין בכח קדושת הבמה לפעול על האדם שמחוץ להבמה, כמו שאין בכחה להמשיך קדושה במקומה. ואם כן בבמה שנעשית ע"י ציווי הנביא, ישנו מעלה על במה סתם כי אז ישנו ציווי הנביא להקריב, ומקיימים הציווי - החיוב - בבמה.

וזהו הקשר דהתחלת וסיום המסכת, דבהתחלה נאמר "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה", שהקדושה שבזבחים אלו אינם פועלים על האדם, ולכן אין מוציאים אותו ידי חובתו. וחסרון זה מודגש בסיום המסכת שאפילו בבמה שנעשית על פי ציווי הנביא, וכל שכן ע"י ההקרבה בבהמ"ק, נמשכת הקדושה גם על האדם.