איתא בסיום מסכת שבת: "ומדבריהם למדנו שפוקקים ומודדין וקושרים בשבת". וצריך להבין סדר הדינים: דהנה "פוקקין" הוא חידוש הכי גדול, שהרי דומה ממש לבנין, ולכן נאמר בראשונה, אך לכאורה "קושרים", שהוא ממש כעין מלאכה דאורייתא ורק שאינו מלאכה מפני שלא חשב לקיום, הוא חידוש גדול יותר מ"מודדין", שהוא רק עובדין דחול וזלזול שבת, ואם כן מדוע נאמר "קושרים" בסוף?  

ויובן בהקדים שעקירה בלא הנחה אינו אסור מדאורייתא אף שלכאורה הוא חצי שיעור שאסור מן התורה, מפני שעקירה בלא הנחה אינו חצי שיעור - שחצי שיעור הוא רק חיסרון בכמות האיסור - ובעקירה בלא הנחה חסר במהות המלאכה. ועל דרך זה יש לומר בנוגע לקשירה שקשר שאינו של קיימא אינו חצי שיעור, אלא שמפני שחסר בכוונת המלאכה הרי אין זה איכות המלאכה. 

אך לפי זה קשה מדוע לא מצינו שהתירו עקירה בלא הנחה לצורך מצוה (כמו שהתירו קשר שאינו של קיימא)?

והביאור: תוכנה של מלאכת הקשירה הוא חיבור והתאחדות בין ב' דברים, ואם כן כשחסר הכוונה שהחיבור יהיה של קיימא אזי חסר בעצם הקשר, ואם כן המעשה עצמו אינו אסור, והאיסור מדרבנן הוא רק מפני שדומה לאיסור דאורייתא (ולא שעל ידי זה יבוא לאיסור דאורייתא), ואם כן במקום מצוה התירו. משא"כ עקירה הוא חלק מהמלאכה גופא, ורק שחסר חלק אחר, ואם כן האיסור הוא משום חשש שיבוא לאיסור דאורייתא, ואם כן לא התירו במקום מצוה.

ועל פי זה יש לומר ש"מודדין" הוא חידוש גדול יותר מ"קושרין", כי אף ש"מודדין" הוא רק משום זלזול שבת ולא כעין מלאכה, אך מכל מקום המעשה עצמו אסור משום זלזול שבת. משא"כ ב"קושרין" אין המעשה עצמו אסור (כי, כנ"ל, ללא הכונה אינו נחשב בכלל כחיבור ואיחוד).

בפנימיות הענינים: ג' ענינים אלו הם ג' המדרגות דשבת: (א) פוקקין: הוא מעלי שבתא שאז ישנו עליית המלכות מבי"ע לאצילות, "וכל דינין מתעברין מינה", וזהו "פוקקין" - שפוקקין את החלל דרוח צפונית שהוא מקור הקליפות. (ב) מודדין: הוא יומא דשבתא, שאז עולה המלכות לז"א, וזהו "מודדין" מלשון מדות. (ג) ו"קושרין" הוא רעוה דרעוין שאז עולה המלכות למדרגא שלמעלה מז"א ומלכות שמקשר ומחבר את ז"א ומלכות – "קושרין".