ברש"י (כא ט): "נחש נחושת: לא נאמר לו לעשותו של נחושת אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש ואני אעשנו של נחושת לשון נופל על לשון".

וצריך להבין, מהו הפירוש "הקב"ה קוראו נחש", והלא נאמר רק שהקב"ה אמר למשה "עשה לך שרף" ואינו מזכיר נחש? והביאור: פסוק זה בא בהמשך להנאמר "וישלח גו' הנחשים השרפים", ואם כן מסתבר שגם כאן אמר לו הקב"ה נחש שרף אך בתורה נכתב רק העיקר שרף.

אך על פי זה קשה מהיכן יודעים שהקב"ה לא אמר לו לעשותו של נחושת (ורק שלא נכתב בפירוש בתורה)?

ויובן בהקדים שרש"י מקדים את הפירוש "והביט וכו' וכי נחש ממית כו' אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה כו'" לפירושו על תיבות "נחש נחושת". והוא, מפני שעל פי זה מובן שפעולתו של הנחש הוא רק מה שמעורר את בני ישראל לתשובה, ובענין זה אין נפקא מינה כלל ממה עשוי הנחש, ואם כן לא מסתבר שהקב"ה אמר לו ממה לעשותו, ובהמשך לזה מפרש רש"י שמשה עשאו של נחושת אף שה' לא ציווהו מפני ש"לשון נופל על לשון".

מיינה של תורה: ענין הנחש הוא ענין המיתה, על דרך "מתו בעטיו של נחש", ונחושת מורה על בחינה המתלבשת בקליפות - וזה גופא הוא הטעם שנחושת הוא מלשון נחש. ונחש הנחושת הוא ענין תחיית המתים שלמעלה מחיים, שזהו "וחי" – שנמשך לנחוש חיות חדשה. ואם כן נחש הנחושת הוא ענין האתהפכא של המיתה לחיים בכח האין סוף מקור החיים.

ועל פי זה יש לבאר הטעם שבתורה לא נתפרש הציווי לעשות נחש (אלא רק "שרף"), אף ש"הקב"ה קוראו נחש", והוא מפני שהתורה אמרה "יביא אשם ויתכפר לו" (שעל ידי הקרבן נעשים הזדונות כשגגות, והאשם מכפר על השוגג), אך מצד התורה אין בכח התשובה לכפר (לגמרי) על הזדונות ודוקא הקב"ה שלמעלה מתורה אמר יעשה תשובה, ועל ידי זה יהיה אתהפכא לגמרי (נעשו לו כזכיות).