לקוטי שיחות חי"ג ע' 1 (במדבר א)
קיצור
ברש"י (ב, ב): "מנגד: מרחוק מיל כמו שנאמר ביהושע אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה שיוכלו לבא בשבת משה ואהרן ובניו והלוים חונים בסמוך לו".
וצריך להבין דלכאורה תיבת "מנגד" כבר נאמר לפני כן, ושם לא פירשה רש"י כי סומך על פירושו בפעם הראשונה שנאמר לשון זה (בראשית כא, טז: "ותשב לה מנגד", ושם פירש "מנגד: מרחוק"), ואם כן מדוע מפרשה כאן? ומה נוגע שיעור הריחוק? ומדוע פרט רש"י "משה ואהרן ובניו", ולא כתב והלויים?
והביאור בכל זה: "מנגד" הוא ענין כללי, שבכלל פירושו "לפני", אך בכל מקום המשמעות דהתיבה הכללית היא לפי הענין, וכמו "עזר כנגדו" ששם הפירוש הוא "לפני" אך באופן ד"נגדו" להלחם, ולפעמים ממשמעות הכתוב רואים שה"מנגד" הוא שה"לפני" הוא באופן ד"מרחוק" כמו בהגר "מנגד: מרחוק", ובאזו ריחוק "הרחק כמטחוי קשת".
ולפי זה בענינינו אי אפשר לומר ש"מנגד" הוא רק "לפני", דאם כן תיבה זו מיותרת, שהרי מיד אחר כך נאמר "סביב לאהל מועד יחנו" (היינו לפני אוהל מועד). ולכן מפרש רש"י שכאן האופן ד"מנגד" הוא "מרחוק" (ולכן אף שבהגר כבר פירש, מ"מ צריך לפרש עוד פעם, כי אין כוונתו לפרש תיבת "מנגד", אלא שכאן יש ב"מנגד" פרט נוסף - "מרחוק"). והריחוק היה מיל, שזהו יותר מהריחוק שהיה בלאו הכי מצד שהלוים חנו סביב לאוהל מועד, ואם כן מובן שבני ישראל חנו בריחוק יותר. וטעם שהיו בריחוק מובן מהנאמר לפני כן "ולא יהי' קצף" ופרש"י "אם יבואו זרים לעבודתכם יהי' קצף". ולא היו רחוקים יותר ממיל כמו שרואים מיהושע, ששם הטעם היה כדי שיוכלו לבוא בשבת, וטעם זה שייך גם כאן.
(והנה, אף שעל פי הלכה כל מחנה ישראל הוא כעיר אחת והיו יכולים לבוא שם בשבת גם אם היו בריחוק יותר ממיל, הנה מובן שפירוש רש"י בפשוטו של מקרא אין צריך להיות על פי דרך ההלכה, ובפשוטו של מקרא אם ישנו שטח גדול ריק הרי זה מפסיק).
ואף שבני ישראל היו יכולים להרחיק יותר, דבאם היו רחוקים מיל ממחנה לויה (שזהו יותר ממיל מאהל מועד) היו יכולים לבוא בשבת, הנה על זה מפרש רש"י "משה ואהרן ובניו", שבמזרח האוהל מועד לא היו הרבה לוים רק משה ואהרן ובניו, ואם כן במזרח האוהל מועד לא יכולו להרחיק יותר ממיל וכדי שלא לשנות היו בריחוק מיל בכל הצדדים.
ההוראה מפרש"י זה: ישנם הטוענים שבימי החול קשה להיות "תוכו רצוף אהבה" ולעסוק בעבודת ה'. ועל זה מפרש רש"י שבני ישראל היו רחוקים מהמשכן רק אלפיים אמה כדי שיכלו לבוא בשבת, ולכן היו תמיד רק במרחק אלפיים אמה. והכוונה בזה הוא שמדרגת הקדושה שישנו באדם בשבת תומשך תמיד.
וצריך להבין דלכאורה תיבת "מנגד" כבר נאמר לפני כן, ושם לא פירשה רש"י כי סומך על פירושו בפעם הראשונה שנאמר לשון זה (בראשית כא, טז: "ותשב לה מנגד", ושם פירש "מנגד: מרחוק"), ואם כן מדוע מפרשה כאן? ומה נוגע שיעור הריחוק? ומדוע פרט רש"י "משה ואהרן ובניו", ולא כתב והלויים?
והביאור בכל זה: "מנגד" הוא ענין כללי, שבכלל פירושו "לפני", אך בכל מקום המשמעות דהתיבה הכללית היא לפי הענין, וכמו "עזר כנגדו" ששם הפירוש הוא "לפני" אך באופן ד"נגדו" להלחם, ולפעמים ממשמעות הכתוב רואים שה"מנגד" הוא שה"לפני" הוא באופן ד"מרחוק" כמו בהגר "מנגד: מרחוק", ובאזו ריחוק "הרחק כמטחוי קשת".
ולפי זה בענינינו אי אפשר לומר ש"מנגד" הוא רק "לפני", דאם כן תיבה זו מיותרת, שהרי מיד אחר כך נאמר "סביב לאהל מועד יחנו" (היינו לפני אוהל מועד). ולכן מפרש רש"י שכאן האופן ד"מנגד" הוא "מרחוק" (ולכן אף שבהגר כבר פירש, מ"מ צריך לפרש עוד פעם, כי אין כוונתו לפרש תיבת "מנגד", אלא שכאן יש ב"מנגד" פרט נוסף - "מרחוק"). והריחוק היה מיל, שזהו יותר מהריחוק שהיה בלאו הכי מצד שהלוים חנו סביב לאוהל מועד, ואם כן מובן שבני ישראל חנו בריחוק יותר. וטעם שהיו בריחוק מובן מהנאמר לפני כן "ולא יהי' קצף" ופרש"י "אם יבואו זרים לעבודתכם יהי' קצף". ולא היו רחוקים יותר ממיל כמו שרואים מיהושע, ששם הטעם היה כדי שיוכלו לבוא בשבת, וטעם זה שייך גם כאן.
(והנה, אף שעל פי הלכה כל מחנה ישראל הוא כעיר אחת והיו יכולים לבוא שם בשבת גם אם היו בריחוק יותר ממיל, הנה מובן שפירוש רש"י בפשוטו של מקרא אין צריך להיות על פי דרך ההלכה, ובפשוטו של מקרא אם ישנו שטח גדול ריק הרי זה מפסיק).
ואף שבני ישראל היו יכולים להרחיק יותר, דבאם היו רחוקים מיל ממחנה לויה (שזהו יותר ממיל מאהל מועד) היו יכולים לבוא בשבת, הנה על זה מפרש רש"י "משה ואהרן ובניו", שבמזרח האוהל מועד לא היו הרבה לוים רק משה ואהרן ובניו, ואם כן במזרח האוהל מועד לא יכולו להרחיק יותר ממיל וכדי שלא לשנות היו בריחוק מיל בכל הצדדים.
ההוראה מפרש"י זה: ישנם הטוענים שבימי החול קשה להיות "תוכו רצוף אהבה" ולעסוק בעבודת ה'. ועל זה מפרש רש"י שבני ישראל היו רחוקים מהמשכן רק אלפיים אמה כדי שיכלו לבוא בשבת, ולכן היו תמיד רק במרחק אלפיים אמה. והכוונה בזה הוא שמדרגת הקדושה שישנו באדם בשבת תומשך תמיד.