ברש"י (כז, לג): "לא יבקר וגו': לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם יכול יהא בורר ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה ולא שיקריב בעל מום אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד".

בסיום פירוש רש"י צריך להבין, דלכאורה חידושו של רש"י הוא שאין צריך לברר שהעשירי יהיה מובחר (כדקא סלקא דעתך מהכתוב "וכל מבחר נדריכם") אך מהיכי קא סלקא דעתך שבעל מום שעבר תחת השבט אינו קדוש (הרי בכתוב נאמר "כל אשר יעבור")?

והביאור: אפשר לפרש "יבקר" בב' אופנים: (א) בירור – שמבקר ומוציא בהמה אחת מתוך העשר שבעדרו - שמברר שהעשירי יהיה מובחר. (ב) ביקורת, שיבקר שכל העדר יהיה כפי רצונו (שאם כל העדר הם מובחרים אז ממילא יהיה העשירי מובחר, ועד"ז אם כל העדר יהיו בעלי מומין אזי ממילא העשירי יהיה בעל מום). 

והנה רש"י מפרש כהאופן הא', מפני שאם הפירוש הוא כהאופן הב' היה צריך הכתוב לומר לא רק בין טוב לרע אלא גם בין רע לטוב - שלא יעשה את כל עדרו בעל מום (על דרך הנאמר לעיל "לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב"). 

אך על פי זה קשה מדוע נאמר "בין טוב לרע" (ד"מלא יבקר" גופא יודעים שלא יברר שהטוב יהיה העשירי) ולכן מפרש רש"י שבא להשמיענו שבין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה. שזהו "יהיה קודש", שצריך להיות פעולה של קדושה, והוא שיאכל בתורת מעשר, דיש לומר שהכוונה הוא שמדאורייתא צריך לכוון שאוכל לשם מעשר (שזהו חידוש גדול דלא אישתמיטיה). אך זהו רק לאחר השחיטה, אך גם לפני כן ישנה פעולה שלילית שאסור ליגזז וליעבד. 

מיינה של תורה: לאחר מתן תורה ישנה קדושה בדברים הגשמיים שמהם עושים את המצוה (גם לאחר העשיה), ולכן מפרש רש"י שגם בבעל מום ישנה קדושה (כי גם הבעל מום עבר תחת השבט). 

והנה, אף שהסדר הוא שצריך להיות תחילה סור מרע ואח"כ עשה טוב, מכל מקום ביינה של תורה משמיענו רש"י שהתכלית – המשכת הקדושה – הוא דוקא על ידי עשה טוב, וסור מרע הוא רק הכנה להסיר הלכלוך כו'. ולכן מביא רש"י תחילה הענין החיובי ש"יאכל בתורת מעשר" ורק אחר כך  מביא הענין השלילי "ואסור ליגזז וליעבד".