במשנה האחרונה דמסכת בכורות שנינו: "קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין. ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי רבי מאיר, אמר רבי יהודה וכי יש תמורה עושה תמורה, אמרו משום רבי מאיר אילו היה תמורה לא היה קרב". 

זאת אומרת שרבי מאיר סובר שהקדושה של האחד עשר הוא קדושה עצמית (שלכן עושה תמורה), ורבי יהודה סובר שהקדושה דהאחד עשר הוא רק התפשטות קדושה של העשירי. 

והנה, להבין את שיטת רבי מאיר יש לומר שאזיל לשיטתו בסיום מסכת הוריות. שרבי מאיר ורבי יהודה רצו להעביר את רשב"ג מנשיאותו על ידי שיאמרו לו "נימא ליה גלי עוקצין". ובסיום הענין שם אומרת הגמרא "שלחו לתמן מי עדיף סיני או עוקר הרים, ואמרו סיני עדיף דהכל צריכים למרי חיטיא". 

והנה הבאר שבע מבאר שהקשר בין שני המימרות בגמרא הוא שרבי מאיר היה סיני ורשב"ג היה עוקר הרים, ולכן רצו להעביר את רשב"ג מנשיאותו. אך ביאור זה קשה כי בגמרא נאמר ש"כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה", זאת אומרת שרבי מאיר היה עוקר הרים. ולכן יש לומר להיפך, שרבי מאיר היה עוקר הרים ורשב"ג היה סיני, והפירוש שרשב"ג לא ידע מסכת עוקצים הוא שלא ידע לדרשה בעומק וכו'. 

וזהו שכשקנסו את רבי מאיר קראו לו "אחרים" כי הוא היה איכות אחרת לגמרי. (וכן נאמר בנוגע לרבי מאיר "דייך שאני ובוראך מכירים כוחך"). 

וזהו הקשר למעשר ותמורה. דישנם שני אופנים לראות האם האחד עשר הוא בגדר תמורה, אופן אחד הוא ראיה מהכמות, זאת אומרת שמזה שרואים שההתפשטות הוא רק בסמוך לעשירי – לתשיעי ולאחד עשר אך לא לשנים עשר, מוכח שזהו רק התפשטות, והתפשטות יכולה להתפשט רק בסמוך. אך רבי מאיר, שהיה עוקר הרים, אזיל לשיטתו וסובר שהראיה מענין האיכות קובעת. והוא שמזה שהאחד עשר קרב רואים שיש בו איכות מיוחדת של קדושה. שלכן יכולים להקריבה על גבי המזבח, ולרבי מאיר ראיה זו עדיפה כי לשיטתו הראיה מאיכות עדיף מהראיה מהכמות.