צריך להבין טעם כמה וכמה שינויים בין לשון המשנה, הרמב"ם, ושולחן ערוך אדמו"ר הזקן בנוגע לפסח. דבמשנה נאמר "חייב אדם לראות את עצמו כו'", וברמב"ם ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן נאמר "להראות". ובמשנה נאמר "כאילו הוא יצא ממצרים", והרמב"ם ואדמו"ר הזקן כתבו "(כאילו הוא בעצמו יצא עתה) משעבוד מצרים".

והנה, המקור לדין זה במשנה הוא "והגדת לבנך גו' עשה ה' לי בצאתי ממצרים", והרמב"ם מביא מקור מהפסוק "ואותנו הוציא משם גו'", ואדמו"ר הזקן - אף שמביא את לשון הרמב"ם בכל ההלכה - מביא את הפסוק המובא במשנה, אך משמיט את התיבות "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר".

והרמב"ם אומר "כאילו אתה בעצמך היית עבד" ואדמו"ר הזקן מוסיף "במצרים", וברמב"ם: "ויצאת לחירות ונפדת", ואדמו"ר הזקן: "ונפדית ויצאת לחירות".

והביאור בכל זה: הדין ד"בכל דור כו'" מחדש כמה ענינים: (א) המציאות – שהגאולה דמצרים היא פעולה נמשכת. (ב) החיוב – שישנה חיוב להרגיש שעתה יצא ממצרים. (ג) החיוב להראות – ישנה חיוב להראות רגש הנ"ל. (ד) החיוב הוא בכל מעשה לילה זה - ולא רק בעת אמירת ההגדה.

ועל פי זה יובן מדוע הרמב"ם ואדמו"ר הזקן לא הסתפקו בהפסוק שנאמר במשנה, כי "עשה ה' לי" הוא רק הוראה על המציאות, ולכן מביאים את הפסוק "וזכרת גו'" המורה על החיוב.

והנה, ההוספה דמצות זכירת יציאת מצרים בליל פסח על החיוב הרגיל הוא שבליל פסח צריך לומר ולספר לאחר. ואם כן כמו שמצינו שבפרט אחד דלילה זה ישנה חיוב להראות (סיפור לאחר), למדים מזה שהחיוב זה הוא בכל פרטי לילה זה. ובזה יובן דיוק לשון אדמו"ר הזקן שמביא את התיבות "בעבור זה" (ומשמיט "והגדת לבנך"), כדי להראות שהחיוב הוא "בעבור זה" בכל הפרטים דלילה זה (ולא רק בנוגע לאמירת הסיפור – "והגדת לבנך").

והנה, במשנה הובא הדין ד"בכל דור" כדי לבאר את גודל ענין יציאת מצרים בכלל (כהקדמה להחיוב המיוחד בלילה זה "לפיכך אנחנו חייבים כו'") ולכן נאמר "לראות" ולא להראות, כי החיוב בכל יום הוא רק "לראות". והמקור ללשון "להראות" בש"ס הוא מזה שאמר רבא "וצריך לומר ואותנו הוציא משם", שבעת אמירתו אומר "ואותנו", שיש עוד מישהו, ומזה רואים שצריך לומר לאחר – "להראות".

והנה, הדין ד"בכל דור גו'" הוא שצריך להראות כאילו יצא עתה, ואם כן אי אפשר לומר שהכוונה לארץ מצרים, כי זהו היפך החוש שברגע הקודם לא היה בארץ מצרים, ולכן מפרשים הרמב"ם ואדה"ז שהכוונה היא לשעבוד מצרים.

והנה לפי גרסת הרמב"ם לא הובאה הפסוק "והגדת לבנך" במשנה, ולכן בספרו מביא את הפסוק "ואותנו הוציא משם", ואם כן להרמב"ם אין הוכחה שהחיוב להראות שיצאנו ממצרים הוא באותו האופן דהיציאה ממצרים, כי יודעים רק כללות הענין ש"אותנו הוציא משם". משא"כ לאדמו"ר הזקן - שגירסתו במשנה הוא כהגירסא הנפוצה במשנה "והגדת גו' עשה ה' לי גו'" – שמזה משמע שצריך להרגיש שזהו באותו האופן דהיציאה הראשונה ממצרים, שלכן נאמר "עשה ה' לי", דמדגיש שרק האב (שהיה במצרים) יכול להרגיש. ופסוק זה מדבר גם בדורות הבאים.

והנה, היציאה לחירות והפדיה הם ב' ענינים, וביובל הם מחולקים, שהיציאה לחירות הוא בראש השנה, ואילו הפדיה – מלשון הבדלה – היציאה מבית האדון היא ביום הכיפורים. ולכן הרמב"ם - שסובר שהחיוב הוא להראות כאילו היית עבד (סתם - לא במצרים) - אומר "ויצאת לחירות ונפדת", שזהו הסדר הרגיל. אך אדמו"ר הזקן - שסובר שצריך "להראות כאילו היית עבד במצרים" - משנה הסדר ל"ונפדת ויצאת לחירות", כי במצרים כל זמן שהיו במצרים אין שייך ענין של חירות כי אין עבד יכול לברוח משם, ורק כשהגיעו לפי החירות – "ונפדית" (מלשון פדות והבדלה) – נעשה ויצאת לחירות.