לקוטי שיחות חט"ז ע' 402 (תשא ג)
קיצור
על הפסוק (לב, יא) "למה ה' יחרה אפך בעמך" מפרש רש"י: "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גיבור בגיבור". דהיינו, שרש"י בא לתרץ שאלה המתעוררת: דלכאורה מהו שאלת משה "למה ה' יחרה גו'", הרי בני ישראל עברו עבירה ומובן שה' יחרה אף בגל זה?! ומפרש שטעם טענת משה להקב"ה היתה, ד"כלום מתקנא כו'".
ויש להבין, רש"י פירש עה"פ "אנכי ה' אלקיך . . לא יהי' לך אלקים אחרים" שמכאן הי' למשה פתחון פה לומר שהקב"ה רק ציווה את משה ("אנכי ה' אלקיך" וכו' - בלשון יחיד), וא"כ מדוע מפרש רש"י כאן טעם אחרת?
גם צריך להבין, [הרי טענה זו - שאין העגל בערכו של הקב"ה, וא"כ מדוע הקב"ה כועס על העגל עצמו - הייתה טענה של גוי, ורבן גמליאל ענה לו שהחרון אף הוא על עובדי העבודה זרה (ולא על העבודה זרה), וא"כ] מדוע מפרש רש"י שטענת משה על הקב"ה, הייתה מדוע מתקנה בעגל עצמו, שלכאורה היא טענה של היפך הכבוד כלפי הקב"ה? עוד תמוה, הרי לא מצאנו תשובה לטענת משה, וא"כ מהו החומר בעבודה זרה, דהרי אין בה ממש? עוד יש להבין, בגמ' נאמר "כלום מתקנא אלא חכם בחכם, וגבור בגבור, ועשיר בעשיר", ומדוע משמיט רש"י "עשיר בעשיר"?
והביאור: לרש"י הוקשה, לכאורה הי' לו למשה לכל לראש לבטל ענין הכלי' (שהוא חמור יותר), ורק אח"כ לפתות את חרונו של הקב"ה "למה ה' יחרה אפך וגו'"? ולכן מפרש רש"י שלא הוקשה למשה ענין המיתה, (מאחר שמיתה שייכת בכו"כ עבירות), אלא הוקשה לו חומר העונש (מיתה לכל בנ"י, גם לאלו שלא חטאו, בלי דרישה וחקירה בבית דין, ותיכף ומיד),זאת אומרת שהיתה קנאה על עבודה זרה, ולא על בני ישראל שעבדו את העבודה זרה. וע"ז טען להקב"ה: מהו ערך העבודה זרה עצמה שתתקנה בה, ויחרה אפך עליה?! [ואילו בפ' יתרו דובר בבני ישראל, עובדי העגל, ואילו כאן שמשה טען על החרון אף וחומר הענין - טען על עצם העגל].
והלשון "חכם בחכם" ו"גיבור בגיבור" – שמיוסד על הפסוק "אל יתהלל חכם בחכמתו גיבור בגבורתו עשיר בעשרו" - הוא מפני שכדי להוציא את בני ישראל ממצרים התנהג הקב"ה בחכמה ובגבורה. וקנאת הקב"ה היה על זה שבני ישראל אמרו שהעגל הוציאם ממצרים – "אשר העלוך מארץ מצרים", ועל זה אמר משה "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גיבור בגיבור" ולעגל אין חכמה וגבורה. אך רש"י אינו מביא עשירות - השייך להמשך הכתוב "עשיר בעשרו" (וכמבוא בגמ') - כי לעשירות אין שייכות ליציאת מצרים.
מיינה של תורה: גם בשעת החטא הנשמה היא באמנה אתו ית', ולכן גם בשעה שעבדו את העגל ידעו שהעגל אינו חכם וגיבור ואין בה ממשות. ולכן טען משה שלא יענשו ע"ז, ואין מקום לקנאה גם על עובדי העבודה זרה.
ויש להבין, רש"י פירש עה"פ "אנכי ה' אלקיך . . לא יהי' לך אלקים אחרים" שמכאן הי' למשה פתחון פה לומר שהקב"ה רק ציווה את משה ("אנכי ה' אלקיך" וכו' - בלשון יחיד), וא"כ מדוע מפרש רש"י כאן טעם אחרת?
גם צריך להבין, [הרי טענה זו - שאין העגל בערכו של הקב"ה, וא"כ מדוע הקב"ה כועס על העגל עצמו - הייתה טענה של גוי, ורבן גמליאל ענה לו שהחרון אף הוא על עובדי העבודה זרה (ולא על העבודה זרה), וא"כ] מדוע מפרש רש"י שטענת משה על הקב"ה, הייתה מדוע מתקנה בעגל עצמו, שלכאורה היא טענה של היפך הכבוד כלפי הקב"ה? עוד תמוה, הרי לא מצאנו תשובה לטענת משה, וא"כ מהו החומר בעבודה זרה, דהרי אין בה ממש? עוד יש להבין, בגמ' נאמר "כלום מתקנא אלא חכם בחכם, וגבור בגבור, ועשיר בעשיר", ומדוע משמיט רש"י "עשיר בעשיר"?
והביאור: לרש"י הוקשה, לכאורה הי' לו למשה לכל לראש לבטל ענין הכלי' (שהוא חמור יותר), ורק אח"כ לפתות את חרונו של הקב"ה "למה ה' יחרה אפך וגו'"? ולכן מפרש רש"י שלא הוקשה למשה ענין המיתה, (מאחר שמיתה שייכת בכו"כ עבירות), אלא הוקשה לו חומר העונש (מיתה לכל בנ"י, גם לאלו שלא חטאו, בלי דרישה וחקירה בבית דין, ותיכף ומיד),זאת אומרת שהיתה קנאה על עבודה זרה, ולא על בני ישראל שעבדו את העבודה זרה. וע"ז טען להקב"ה: מהו ערך העבודה זרה עצמה שתתקנה בה, ויחרה אפך עליה?! [ואילו בפ' יתרו דובר בבני ישראל, עובדי העגל, ואילו כאן שמשה טען על החרון אף וחומר הענין - טען על עצם העגל].
והלשון "חכם בחכם" ו"גיבור בגיבור" – שמיוסד על הפסוק "אל יתהלל חכם בחכמתו גיבור בגבורתו עשיר בעשרו" - הוא מפני שכדי להוציא את בני ישראל ממצרים התנהג הקב"ה בחכמה ובגבורה. וקנאת הקב"ה היה על זה שבני ישראל אמרו שהעגל הוציאם ממצרים – "אשר העלוך מארץ מצרים", ועל זה אמר משה "כלום מתקנא אלא חכם בחכם גיבור בגיבור" ולעגל אין חכמה וגבורה. אך רש"י אינו מביא עשירות - השייך להמשך הכתוב "עשיר בעשרו" (וכמבוא בגמ') - כי לעשירות אין שייכות ליציאת מצרים.
מיינה של תורה: גם בשעת החטא הנשמה היא באמנה אתו ית', ולכן גם בשעה שעבדו את העגל ידעו שהעגל אינו חכם וגיבור ואין בה ממשות. ולכן טען משה שלא יענשו ע"ז, ואין מקום לקנאה גם על עובדי העבודה זרה.