ברש"י: "ויקחו לי תרומה: לי לשמי". וצריך להבין מהו הקושי בפסוק זה שרש"י צריך לפרשו, הרי  בפשטות "לי" פירושו להקב"ה?

(במפרשי רש"י: הקושי הוא שלכאורה אי אפשר לומר "ויקחו לי" בנוגע להקב"ה שהרי אין לו דמות הגוף. אך קשה לפרש כן, כי כבר נאמרו כמה פסוקים כיוצא בזה, כמו "עשר אעשרנו לך", ורש"י אינו מפרשם).

והביאור: הפירוש "תרומה" הוא הפרשה (כפירוש רש"י) או הרמה והגבהה (לרשות הקדושה), ואם כן אי אפשר לומר שפירוש "לי" הוא לתת להקדש, דתוכן זה כבר נאמר ב"ויקחו תרומה", ולכן מפרש רש"י שהתרומה צריכה להיות "לי לשמי", שצריך להיות לשמה.

אך צריך להבין הרי תרומת המזבח (המרומזת בפרשתנו) היא גם בעל כרחו של הנותן, ואם כן אין הנתינה לשמה? ועדיין צריך להבין מדוע נאמר "ויקחו" ולא ויתנו?

והביאור: שני הקושיות מתורצות חדא בחברתא, "ויקחו" קאי על הגיזברין הנוטלין את התרומה שהם צריכים לקחת את התרומה לשמה.

בפנימיות הענינים: בכללות עשיית הדירה לו יתברך ישנם ב' קווים דסור מרע ועשה טוב. ומבואר בדא"ח שבנוגע לסור מרע העיקר הוא העשייה בפועל, לסור מהרע גם אם העשייה היא לגרמיה כו'. משא"כ העשה טוב - שענינה המשכת אלקות בעולם - צריך להיות לשמה.

והנה, על דרך זה הוא בדברים גשמיים, שיציאתם מגדר דברי הרשות הוא בחינת סור מרע, והכנסתם לגבול הקדושה על ידי הגזברים הוא עשה טוב. ולכן ה"לשמה" נוגע בעיקר לגזברים הלוקחים את התרומה.

וההוראה: שכשאדם מוכיח את עמיתו, הנה אף שהמקבל את התוכחה צריך לפרוש מהרע מבלי הבט על הכוונה של המוכיח, דכנ"ל בנוגע לסור מרע אין נוגע הכוונה, מכל מקום על המוכיח להשתדל שהתוכחה תהיה לשמה, כי בעבור המוכיח זהו בחינת עשה טוב. ובפרט שדוקא על ידי שהתוכחה היא לשמה מבלי פניה תפעול התוכחה כדבעי.