על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" איתא במכילתא: "זכור ושמור שניהם בדיבור אחד נאמרו, מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים שניהם נאמרו בדיבור אחד כו'. זכור ושמור זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו שמוסיפין מחול על הקודש, משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו". צריך להבין שייכות ב' פירושים אלו זה לזה (דהרי ב' פירושים הם על אותו פסוק).

והביאור בזה: הדין של הוספה מחול על הקודש אפשר לפרש בג' אופנים: (א) החיוב הוא רק באם הגברא קיבל על עצמו להוסיף מחול על הקודש. (ב) ישנו חיוב על הגברא לקבל על עצמו הוספה. (ג) החפצא דשבת טורף ופועל הוספה מחול על הקודש, גם בלי פעולת הגברא. והנה, ביום הכיפורים וביו"ט שלמדים מהפסוק "תשבתו" שכל מקום שנאמר בו שביתה צריך להוסיף, הרי זה חיוב על הגברא. משא"כ לפי המכילתא, בנוגע לשבת, החפצא דשבת טורפת מלפניו ומלאחריו. ולכן כשעושה מלאכה בזמן תוספת שבת הרי זה לא רק עבירה על מצות עשה, שנלמד מ"תשבתו", אלא זמן התוספת הוא ככל השבת שבה ישנו גם מצות לא תעשה מצד קדושת השבת. משא"כ בתוספת דיום טוב ויום הכיפורים ישנו רק מצות עשה ד"תשבתו".

וזהו הביאור בשייכות ב' המאמרים במיכלתא. דהפירוש "שניהם בדיבור אחד נאמרו" הוא שהלאו ד"מחלליה" מלכתחילה אינו חל על הקרבת ב' כבשים (ולא שהלאו נדחה או ניתר). זאת אומרת שהקרבת הכבשים שייכת הן למצות עשה והן למצות לא תעשה. ובהמשך לזה מביא המכילתא את הענין דתוספת שבת, שתוספת שבת הוא לא רק דין דהגברא אלא דין בשבת גופא שקדושת השבת מתפשטת מלפניו ומלאחריו (שלכן תוספת שבת קשורה לא רק עם העשה ד"תשבתו" אלא גם ללא תעשה).

ובעומק יותר: הקרבת הכבשים הוא הקיום דהלא תעשה, דאי הקרבת הב' כבשים הוא חילול שבת. דהיינו שהמצות עשה והמצות לא תעשה הם שניהם נקודה אחת. ובהמשך לזה מביא את ענין תוספת שבת שהשבת עצמה ותוספת שבת הם נקודה אחת (שלכן יוצאים ידי חובת מצות שבת - קידוש היום וכו' - בתוספת שבת). "כמשל הזאב" שזה שטורף מלפניו ומלאחריו הוא נקודה אחת עם אופן הנהגתו תמיד - שטורף ואוכל.