ברש"י (כז, ב): "לא ידעתי יום מותי: אמר ר' יהושע בן קרחה אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג ה' שנים לפניהן וה' שנים לאחר כן ויצחק הי' בן קכ"ג אמר שמא לפרק אימי אני מגיע וכו'". 

וצריך להבין הרי הכתוב עצמו מפרש שהטעם שדאג הוא מפני ש"הנה נא זקנתי" ומדוע צריך רש"י לפרש פירוש אחר? והביאור: נאמר "ויברך אלוקים את יצחק" וא"כ מובן שזה כולל ברכה לאריכות ימים, וא"כ למה דאג? ולכן מפרש רש"י "ידאג ה' שנים וכו'". והנה הברכה ליצחק הי' כמו הברכה לאברהם. דהנה כשאברהם ושרה היו בני' ק' וצ' היו זקנים ובאים בימים. וזה שחיו יותר הי' ברכת הקב"ה. ואברהם חי ע"ה שנים בהוספה על ק' - שק' היה מספר השנים שלו ע"פ טבע. וא"כ יצחק ג"כ חי ע"ה שנה בהוספה על חייו הטבעיים שהיו ק"ה, כי כנ"ל ברש"י פרק אבותיו הוא עד ה' שנים לאחריהם.

[והנה, שרה חיתה ל"ז שנים אחר שהגיעה לגיל זקנה שנקצבה לה פי טבע (צ), ולכן דאג יצחק כשהגיע לגיל קכ"ג, כי חשב שאולי החיים שנקצבו לו הם פ"ה שנים (חמש שנים פחות מאימו), וא"כ חשב שניתוספו לו ל"ז שנים מצד ברכת הקב"ה (כמו שלאימו ניתוספו ל"ז שנה), וא"כ דאג לאחר קכ"ב שנה - כשהיה בן קכ"ג]. 

והנה לכאורה אברהם מת ה' שנים קודם זמנו, וא"כ יצחק (שאצלו לא הי' הענין שהי' באברהם) הי' צריך לחיות עוד ה' שנים? וע"ז מביא רש"י את שם בעל המאמר, דר' יהושע בן קרחה אמר שהטעם שהאריך ימים הוא מפני שלא הסתכל בפני אדם רשע. וא"כ מובן שיצחק שהסתכל בפני עשו נחסרו ה' שנים מחייו.

יינה של תורה: יצחק דאג שמא הגיע לפרק אבותיו מיד כשהגיע להאפשרות הראשונה (ולא חשב שיחי' כמו אביו אלא כמו אמו) כי הי' בחי' מדת הדין. אך כ"ז הוא בנוגע לעצמו אך כשברך את הזולת ברך "מטל השמים ומשמני הארץ וגו'", שלאחרים התנהג במדת החסד. וההוראה גם כשהאדם הוא במדת הגבורה ומחמיר וכו' הרי זה צריך להיות רק בנוגע לעצמו אך לא בנוגע לזולת.