על הפסוק (כד, טז) "ויהי הוא טרם כילה לדבר" איתא במדרש ג' נענו במענה פיהם אליעזר עבד אברהם, שלמה, ומשה (במחלוקת קורח). 

ויש לומר שזה שנענו במענה פיהם שייך לתוכן תפילתם, ועפי"ז יתבאר שתפילת אליעזר היתה במעלה יתירה, שנענה "טרם כילה לדבר", שזהו מפני מעלת תוכן תפילתו, וכפי שיתבאר. 

ויובן בהקדים שהרמב"ם מבאר במעלת הבעל תשובה ש"צועק ונענה מיד", מפני שהוא בבחי' דביקות בהקב"ה. ויש לומר הביאור בזה: שיהוי זמן הוא כשישנו מרחק בין הקב"ה והאדם, אך כשהאדם הוא בדביקות בהקב"ה אזי אין שיהוי זמן. 

וי"ל שתוכן ג' תפילות הנ"ל הוא בענין הדביקות, דתפילת שלמה להשראת השכינה בבהמ"ק הוא ענין דביקות הקב"ה במקום המקדש, ותפילת משה להראות ש"ה' שלחני" הו"ע הדביקות דהקב"ה בבני אדם. ותפילת אליעזר בנוגע לנישאי יצחק ורבקה - שקאי על כללות התורה, דכללות התורה הו"ע חיבור עליונים ותחתונים, וזה מעשה ע"י שידוך יצחק ורבקה, שיצחק הי' עולה תמימה ורבקה היתה בבית בתואל - הו"ע הדביקות דהקב"ה עם התורה. 

ומפני שהדביקות דתורה הוא באופן נעלה יותר, לא כשני דברים שמתדבקים (שאז המענה בא תיכף לאחר הבקשה, אך מ"מ המענה הוא אחר הבקשה) אלא שמלכתחילה הם מציאות אחת, לכן נענה "טרם כילה לדבר".

והנה, מבואר בדא"ח שכשההמשכה היא מלמעלה מסדר ההשתלשלות אזי ההמשכה היא במהירות. ויש לקשר פי' זה להביאור הנ"ל, שדוקא הדביקות דתורה, שהיא מלמעלה מסדר ההשתלשלות, יכולה לפעול דביקות באופן שהגשמי הוא מציאות אחת עם האלוקות, דמצד העצמות הנה היש הנברא הוא "דבר אחד" עם היש האמיתי.