עה"פ "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" מבואר באגה"ק שני פירושים שלכאורה סותרים. דמבאר שכרת הו"ע שנכרת החבל שבין הנשמה - הקצה שלמטה - לראש העליון דהחבל. אך אח"כ מבאר שע"י החטא ראש החבל שלמטה ממשיך את ראש החבל שלמעלה ומכניסו בהיכלות הסט"א. ולכאורה אם החבל נפסק אינו יכול להמשיך את קצה העליון. והנה, ישנו עוד ביאור באגה"ק שם עה"פ "ויפח באפיו גו'" שכמו שכשיש דבר המפסיק אזי אין ההבל יכול להגיע להמקום, עד"ז כשישנו חטא אין ההמשכה יכולה להגיע להאדם, ולכאורה ביאור זה סותר לב' הביאורים הנ"ל, דבאם החטא פועל שההמשכה לא תגיע להאדם א"כ איך שייך שהחבל יוכרת הרי אין החבל מגיע מלכתחילה, ואיך שייך שהחבל ימשיך את הקצה העליון?

והביאור: ישנם ג' מדריגות בנשמה: (א) "ויפח" - שצריכה להתחדש תמיד, וכשישנו חטא אזי אין ההבל מגיע מלכתחילה. (ב) וישנה מדריגה של הנשמה כמו שנמשכה למטה - שהיא הקצה התחתון - ובמדריגא זו ישנו הפסק ע"י החטא. (ג) וישנה מדריגה שבה הנשמה שלמטה היא לא רק קצה אלא גם ראש ובזה אין שייך הפסק ע"י החטא.    

ויובן בהקדים המבואר בדא"ח שקיום העולמות בליל ר"ה, כשפנימיות המלכות עולה, הוא מחיצוניות המלכות. אך צריך להבין איך מתקיימים העולמות כשר"ה חל בשבת הרי בשבת הוא עליית חיצוניות העולמות? והביאור: זה שבר"ה עולה פנימיות המלכות הכוונה היא לפנימיות הדיבור - הפנימיות של החיצוניות של חיות העולמות. וכשאומרים שבשבת הוא עליית חיצונית המלכות הכוונה הוא לחיצונית של המחשבה (היורד לדיבור) - חיצוניות של פנימיות החיות. אך חיצונית של החיצוניות דחיות העולמות נשאר תמיד. 

ועד"ז הוא בעולם קטן, שמדריגת "ויפח" שצריכה תמיד להתחדש הוא הפנימיות של המחשבה. והמדריגה שבו גורם החטא שהחבל יוכרת הוא הפנימיות של החיצוניות, והמדרגה שבו תמיד ישנו חיבור - שלכן ע"י החטא ממשיכים את הראש העליון - הוא חיצונית של החיצוניות. 

והטעם שהחיצוניות שבחיצוניות נשאר תמיד הוא מפני שמדרגא זו נמשכת "מבחי' שלמעלה מעלה המקיף את כולם בהשוואה אחת" דמדריגה זו מושרשת בעצמות, ולגבי מדריגה זו הנה גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'.