איתא בספרי שמשה אמר "האזינו השמים ותשמע הארץ" מפני שהיה קרוב לשמים ורחוק מהארץ, וישעי' אמר "שמעי שמים והאזיני ארץ" מפני שהי' רחוק מן השמים וקרוב לארץ. והנה, מזה ש"האזינו גו'" נאמר בתורה מוכרח שזהו הוראה לכל אחד, וא"כ צריך לומר שתחילת העבודה הוא להיות קרוב לשמים, אך אח"כ מגיעים למדרגה נעלית יותר - קרוב לארץ.

ויובן בהקדים המובא בכתבי האריז"ל ש"כל מי שאינו בוכה בעשי"ת אין נשמתו שלימה". ולכאורה צריך להבין הרי הלשון "כל מי" כולל גם צדיק גמור, וא"כ איך שייך לומר שצדיק גמור מוכרח לבכות מפני הריחוק? והביאור: תשובה פירושה "והרוח תשוב גו'" וא"כ היות שגם צדיק גמור הוא יש ואינו שייך לדחילו ורחימו שהיו לו קודם שירדה נשמתו לעוה"ז, לכן צריך לבכות על ריחוק זה.

ואף שלכאורה אינו יכול להיות בטל כמו שהי' לפני ירידת נשמתו, הנה, באמת ע"י המרירות מריחוק זה - "מן המיצר" - מגיעים ל"ענני במרחב" - שיוצא מהמיצר דמציאות יש, שמגיע למרחב העצמי שאינו מוגבל ויכול להיות בבחי' בל"ג גם בעוה"ז.

וזהו שבתחילת העבודה צריך להיות "קרוב לשמים" - עי"ז שרצונו הוא להיות בשמים ו"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", אך עי"ז מגיע למדרגה נעלית יותר שיכול לקיים את רצון העליון ולעשות דירה בתחתונים, וגם בהיותו "קרוב לארץ" הוא במרחב.

ובאותיות פשוטות: בתחילת העבודה הנה העיקר הוא לימוד התורה - "קרוב לשמים", אך אח"כ מגיע לההכרה ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה" ואז עיקר עבודתו הוא בעשיית דירה לו ית' בתחתונים.