על הפסוק (לא, יח) "ואנכי הסתר אסתיר וגו'" מבאר הבעש"ט שההסתר גופא הוא בהעלם. והנה על פי המבואר בלקו"ת שלפי האמת הקללות הן ברכות נעלות ביותר, צריך לומר שענין זה הוא תכלית המעלה.

ויובן בהקדים תורת אדמו"ר הזקן על הפסוק "אני ישנה וליבי ער", ש"אני ישנה" הוא דוקא בבחי' ממכ"ע, שעל ידי זה שהאדם מדבק מחשבתו בעוה"ז הוא שובק את בחי' ממכ"ע. "וליבי ער" קאי על סוכ"ע, ומזה אי אפשר להפרד.

והביאור: ענין ממכ"ע הוא שבא בפנימיות וא"כ אם האדם אינו מרגיש את ממכ"ע "הוא שובק את בחי' ממכ"ע", משא"כ בחי' הסובב אינו מצד האדם אלא מצד למעלה, שזה שנמצא בכל העולמות הוא מצד אור הסובב ולא מצד העולמות, וא"כ העדר ההשגה אינו פועל שינוי בהם, וא"כ אור הסובב נמצא (באופן הגילוי שלו) בכל מקום, וא"כ אם "נראה לו שאין לו ואינו מרגיש בזה, זהו בודאי שקר".

והנה, לכאורה איך אפשר לומר שזה שאינו מרגיש הוא שקר, דהרי יכול להיות שבאמת הוא קשור לבחי' סובב אך מ"מ אינו מרגיש, וא"כ איך אומרים שזה שהוא אינו מרגיש הוא שקר? והביאור: ההעלם בא מבחי' שלמעלה מהאור, וזה ש"נראה לו שאין לו" הוא גילוי בחינה שלמעלה מאור הסובב (ב' פעמים הסתר), וזה שאינו מרגיש גילוי זה הוא היפך ענינו של ההעלם גופא, ולכן זהו שקר.

וזהו הפי' "אנכי הסתר אסתיר" - שגם הסתר זה בא "מאנכי", וא"כ כשמתבוננים בענין ההסתר כפי שהוא לאמיתתו, מתגלה עי"ז ענין נעלה יותר מאשר על ידי קו הגילוי. וזהו הקשר לעשרת ימי תשובה, דזה שע"י ההסתר רואים את ה"אנכי" מתגלה ע"י עבודת התשובה שפועלת שזדונות יההפכו לזכיות.