ברש"י (כ"ב ז'): "למען יטב לך גו': אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען יטב לך והארכת ימים ק"ו למתן שכרן של מצות חמורות".

צריך להבין מדוע משנה רש"י מלשון הספרי ששם נאמר ששילוח הקן היא "מצוה קלה שהיא כאיסר", ואילו רש"י אומר "שאין בה חיסרון כיס"? ולכאורה איך שייך מחלוקת במציאות? ולכאורה רואים במוחש שהאם שוה משהו, וא"כ כדי לומר שלכל המצות ישנו שכר צריכים ללמוד ממצוה שאין בה חסרון כיס כלל?

והביאור: בלימוד על דרך ההלכה למדנו ש"שלח תשלח אפי' מאה פעמים", וא"כ יש בה חסרון כיס – ולכן נאמר בספרי ש"היא כאיסר". משא"כ בפשש"מ אפשר לקחת את האם לאחר ששלחה פעם אחת. והנה, ע"ד הרגיל האם חוזרת לקן גם אם הבנים לא נמצאים שם, וא"כ לרש"י בפשש"מ אין בה חסרון כיס כלל. וא"כ יוצא שמצוה זו היא המצוה הכי קלה לקיים, כי בשאר המצות לפעמים טרוד בענין אחר באותה שעה, משא"כ שילוח הקן אינו מתחייב רק בשעה שרוצה לשלח את הבנים (נוסף לזה שאין בה חסרון כיס).

מיינה של תורה: הציווים שנאמרו בלשון מקור מלמדנו שצריך לקיימם "אפי' מאה פעמים". והביאור: המעשה הוא מוגבל, אך עצם הנשמה - המקור - אינו מוגבל ולכן הקיום הוא ללא הגבלה "אפי' מאה פעמים". והנה, בהתחלת העבודה ההתעורות דעצם הנשמה אינה פועלת שינוי בכוחות הגלויים, ולכן מקיימים רק מצוה קלה שאין בה חיסרון כיס, ובפשש"מ צריכים רק לשלח פעם אחת, דהמקור אינה פועלת שינוי במעשה. אך "מצוה גוררת מצוה" ועד שעצם הנשמה פועלת שינוי בכוחות הגלויים, "מאה פעמים", וממצוה קלה באים לשאר המצוות דבית חדש, כרם, ובגד - מקיף הרחוק, מזון, ומקיף הקרוב.