החילוק בין פרשת עקב לפרשת ואתחנן אפשר לראות מהצד השוה שביניהם: בשניהם ישנו פרשה של קריאת שמע. וישנם חילוקים בין פרשה ראשונה לשניה. ומהם: בפרשה ראשונה דקריאת שמע נאמר "בכל מאודך", ותורה קודמת למצוות, ונאמרה בלשון יחיד [וההפטורה דפרשת ואתחנן היא "נחמו נחמו"]. ובפרשה שניה דקריאת שמע לא נאמר בכל מאודכם, ומצוות קודמים לתורה, ונאמרה בלשון רבים, ועל פי פירוש רש"י טעם הציווי הנוסף דתפילין ומזוזות הוא לרבות "אף לאחר שתגלו".

והביאור: ואתחנן הוא מלשון מתנת חינם, גילוי מלמעלה. ולכן משה שהיה פני חמה רצה לראות את ארץ ישראל, כדי לפעול ראיה באלוקות. והגילוי מלמעלה פועלת על הכוחות המקיפים דחי' יחידה, ואזי העבודה היא "בכל מאודך", ולכן נאמרה בלשון יחיד כי הגילוי מלמעלה נרגש בבחי' היחידה. ומצד למעלה גדלה מעלת התורה, "תלמוד גדול", ולכן קודמת למצוות. ולכן כשאין מאיר יכול להיות סברא שאין צריך לקיים תורה ומצות.

ובפרשת עקב מדובר בזמן שאין מאיר גילוי אלוקות מלמעלה, בדוגמת העקב שאין בו חיות. ולכן העבודה היא רק בכוחות הגלויים, "בכל לבבך ובכל נפשך", ולכן נאמרה בלשון רבים - "אזהרה לציבור" - מפני שהעבודה היא בעשר כוחות הנפש. ו"מעשה גדול", ומפני שהעבודה היא בכח האדם לכן היא יכולה להיות "אף לאחר שתגלו".

וזהו החילוק בההפטורות, "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם", שזהו גילוי מלמעלה, אך זהו רק בחינה חיצוניות ולכן הנחמה היא על ידי הנביאים. משא"כ "ותאמר ציון עזבני ה'" - מצד המטה - הרי זה פועל ומגיע למעלה יותר, עד שהקב"ה מסכים ש"עניה סוערה לא נוחמה" ו"אנכי אנכי הוא מנחמכם".