"והיה עקב תשמעון" קאי על המצות שאדם דש בעקביו, ופירוש נוסף הוא שקאי על דרא דעקבתא דמשיחא שאז ישמעו בקול ה'.

והנה צריך להבין הרי הענין דברית ושבועה אינו תלוי בעבודת האדם, ואם כן מדוע תולה הכתוב את קיום השבועה ב"והיה עקב תשמעון" – עבודת האדם?

והביאור: ישנה מעלה בעבודת ה' שבזמן הגלות, דאף שבזמן הבית האירה הקדושה בגילוי שלכן היה אז הביטול דהשתחוואה, שהיא ביטול במציאות, מ"מ מפני שהביטול בא על ידי כוחות הגלויים של האדם הרי זה קשור עם מציאותו, ואם כן חסר באיכות הביטול. משא"כ בזמן הגלות שהביטול אינו בא מצד הכוחות הפנימיים, שלכן הביטול הוא רק ביטול היש, שזהו חיסרון בכמות הביטול, ומכל מקום איכות הביטול הוא בשלימות. ולכן דוקא על ידי הביטול שבזמן הגלות ממשיכים את העצמות.

וזהו הביאור בהנ"ל, שאף ש"ושמר גו' את הברית גו' נשבע גו'" בא על ידי עבודת האדם, מכל מקום ההמשכה היא למעלה מהאור ששייך לעבודת האדם, דההמשכה היא המשכת העצמות.

וזהו הסדר דהסדרות, שבתחילה ישנו "ואתחנן" "לשון מתנת חינם" - גילוי מלמעלה, "אעברה נא" – בחינת הראיה, וההפטורה היא "נחמו נחמו עמי" – המשכה מלמעלה. אך כנ"ל הביטול הנעשה על ידי גילוי זה קשור עם מציאות האדם, ודוקא על ידי "עקב תשמעון", בחינת שמיעה, "ותאמר ציון עזבני ה'", מגיעים לבחינת "ראה אנכי" – ("עניה סוערה לא נוחמה", שלכן) "אנכי אנכי הוא מנחמכם".