א־י) דברי הרמב"ם שבליל שבת בודקין העזרה בנרות הדלוקין שם מערב שבת ולא בנרות שבידם, והקשו ע"ז הרי אין שבות במקדש / תירוץ הכס"מ ששאני הכא דאפשר באופן אחר, וצ"ע שמצינו בכמה ענינים שהתירו שבות במקדש גם כשאפשר באופן אחר. וא"א לחלק ביניהם ולומר ששאני הכא שזהו סדר קבוע במקדש, שהרי בע"פ שחל בשבת התירו שבות בהפשטת הפסח, אע"ג שזהו סדר קבוע / דיוקים נוספים במיקום וחלוקת ההלכות / כללות הפרק עוסק בשמירת המקדש, שענינה כבוד הבית. ועפ"ז יש לומר שגם בדיקת העזרה שבסוף הפרק היא מכבוד הבית / כיון שהבדיקה ענינה כבוד הבית, כבודו הוא שתהי' הבדיקה באופן המותר לכתחילה ולא על ידי שבות, שאז הכבוד הכי מהודר / לכן גם פרט זה של ההנהגה בשבת מובא בפרק זה שענינו כבוד המקדש, וכהלכה (ענין ומעלה) בפני עצמה, ועד שבזה סיום ושלימות הפרק / באופן נוסף: בנית המקדש אסורה בשבת, אך לאחר שנבנה וחלה הקדושה מותרת העבודה בשבת גם באיסורי תורה. ועד"ז י"ל בנוגע לאיסורי שבות, שהתירו רק לצורך העבודה במקדש ולא לצורך גוף הבנין / יסוד הרגצובי שגדר מצות בנין המקדש הוא לא הפעולה אלא התוצאה, שיהי' בית. ולפי"ז יש לומר שגם השמירה נכללת במצות בנין המקדש, שיהי' בית של כבוד. ולפי"ז גם בדיקת העזרה שהיא לכבוד כנ"ל, קשורה לגוף הבנין. ולכן אסור לעשותה בשבות / לפי"ז נמצא קשר בין תחילת הל' ביהב"ח (המצוה שיהיה בית) וסיומן (הדין שבדיקת העזרה אינה דוחה שבות) / שלימות בית המקדש בבית השלישי, ביום שכולו שבת. ולכן סיום הל' ביהב"ח בענין שבת. וע"ז אומרים שבלילי שבת – לעתיד לבוא – אין בידם אור – נר מצוה, שאלו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלא בודקים בנרות הדולקין מע"ש – מהנר מצוה שהודלק בזמן הגלות.