א־ו) דברי אדה"ז שבחג השבועות נהגו בית הלל כבית שמאי שלא להקריב עולות ראי' ביום טוב עצמו, וצ"ע מקורו והטעם לזה / דברי הגמ' בחגיגה אודות רבי טרפון שלא הניח להספיד ביום טבוח. וביאור התוס' רי"ד שמפני ריבוי המקריבים לא הספיקו להקריב כל הקרבנות ביו"ט עצמו והקריבון למחרתו, ולכן נעשה כמו יו"ט / ביאור זה אינו מתיישב בלשון אדה"ז, מלבד הדוחק שיש בו מצד עצמו / דברי הגמ' בביצה שלאחר שנפסקה הלכה כבית הלל להקריב עולות ראי' ביום טוב, הי' "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו". ומשמע מזה שלא הי' זה דבר הרגיל / טעם הדבר, כיון שיום טוב של עצרת מיוחד בזה ש"בעינן נמי לכם", "שישמח בו במאכל ובמשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו". ולפיכך הקפידו להקריב בעצרת רק קרבנות שיש בהם אכילת בעלים / עפ"ז ביאור סדר דברי אדה"ז, שמסמיך הדין דאיסור תענית ביום טבוח לאיסור תענית חלום בעצרת עצמה, ששניהם מאותו הטעם / עפ"ז ביאור הברייתא והגמ' שמחליפים בין 'יום טוב של עצרת' ל'יום טבוח'. כיון שיום טבוח קשור עם עיקר מהותו של היום טוב עצמו (משא"כ לפי' התוס' רי"ד יום טבוח הוא רק ענין צדדי) / עפ"ז נמצא שענינו של יום טבוח, שמחת ישראל בקבלת התורה, קשור גם עם אופן התהוותו (לפי אדה"ז. לא מצד ההכרח, אלא) על ידי מנהג ישראל מכח עצמם.