א־ג) חילוק דרשות הבבלי והירושלמי במקור הדין של מצה שיכולה לבוא לידי חימוץ. הירושלמי פוסל מצה רבוכה כיון שאין צריכה שימור מחימוץ. אך מדרשת הבבלי אפשר להבין שדי בזה שהי' יכול להחמיץ בעודו חיטים וקמח. והפסול של רבוכה הוא רק מצד שאינה לחם עוני / לפי"ז רבוכה שעשאוה בלא שמן אלא במי פירות, הרי היא לחם עוני, ולבבלי תהיה כשרה למצה / עפ"ז מובן פסק הרמב"ם שהכשיר רבוכה / הבית יוסף כותב שמשמע משאר הפוסקים שחולקים על הרמב"ם וסוברים שכל מי פירות נחשב מצה עשירה. ולפי"ז אדה"ז פוסק שעסה שנלושה במי פירות פסולה למצה, מדין מצה עשירה / אדה"ז מוסיף עוד טעם לפסול עיסה זו, לפי שאינה מחמיצה. וע"פ הנ"ל מובן שכותב זאת כענין שני בלבד, כיון שלדעת הרמב"ם לא צריך שהעסה תהי' ראוי' להחמיץ, ולא מצאנו במפורש שחולקים עליו, ואפושי מחלוקת לא מפשינן. אך לאידך גיסא כן כתבה, כיון שעפ"ז נמצא שאין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי / לפי"ז ביאור הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", שהשלל שבמצוות הוא שלילת המנגד, ובעניננו, שהכשר המצה הוא דוקא על ידי שיש אפשרות החימוץ ושוללים אותה / שלילת מינים שאינם מחמיצים כלל (כבבלי) זהו ענין של "שלל", ושלילת רבוכה (אף שהיא ממינים המחמיצים, כבירושלמי), הרי זה "שלל רב".