ברש"י: זאת חוקת התורה: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל כו'".

ישנם כמה וכמה חוקים בתורה, אך דוקא בפרה נאמר "זאת חוקת התורה", והוא מפני ששאר החוקים יש בהם פרטים המובנים בשכל, משא"כ עשיית הפרה (לא הטהרה שנעשה על ידה אלא עשייתה) אינה בגדר השכל כלל. דמצד אחד הפרה היא לה' -  שהיא כקדשים, וההזאה היא "אל נוכח פני אוהל מועד", ומצותה בסגן, אך מצד שני אינה בגדר קרבן ולכן נעשית מחוץ לשלוש מחנות.

והנה מובן בפשטות שציווי ה' הוא למעלה מהשגתנו, ולכן אין אומות העולם טוענים שהמצוות אינם מה' מפני שאינם מובנים, כי אדרבא איפכא מסתברא, דזהו הוכחה שהמצוה היא מה'. משא"כ בשאר החוקים שיש בהם פרטים המובנים ופרטים שאינם מובנים טוענים האומות שאין זה מה', "משיבין" עליהם. משא"כ בפרה אדומה נאמר "מונין" אותן שאומרים שאין בה טעם. ועל זה הוא ההוראה שאין לך רשות להרהר (ולא לבטל כי אין קא סלקא דעתך לבטל מצד העדר ההשגה כנ"ל).

מיינה של תורה: מבואר בדא"ח שחוקים הוא ענין אותיות החקיקה, וישנם אותיות החקוקים על האבן, ואותיות החקוקים מעבר לעבר. ויש לומר שהחוקים שיש בהם פרטים המובנים הוא בדוגמת אותיות החקוקים על האבן, שאותיות – השכל – מעלימים קצת על האבן – הרצון שלמעלה משכל. ומצות פרה, שאין בה שכל כלל, הוא בדוגמת האותיות החקוקים מעבר לעבר שאין מעלימים על האבן כלל. 

והנה, הפרה היא חוקת התורה – כללות כל התורה (כמבואר בלקו"ת). ומתאים לביאור כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם את המשפטים צריך לקיים בקבלת עול מפני שזהו רצון ה', ורק שרצון ה' הוא שיקיימו את המצוה מפני הטעם. 

אך לכאורה הבנה בשכל וקבלת עול הם הפכים ואם כן איך יכולים לפעול זאת? והביאור: שכשהחקיקה היא מעבר לעבר אזי החקיקה שייכת לכל האדם מהחיצוניות ועד לפנימיות, ולכן גם השכל יכול להיות בקבלת עול.