לקוטי שיחות ח"ח ע' 49 (נשא ג)
קיצור
צריך לומר שישנה מעלה בשבת פרשת נשא שברוב השנים היא השבת הראשונה שלאחר מתן תורה. ואף שבשבת ניתנה תורה, ואם כן במתן תורה גופא היה המעלה דשבת שלאחר מתן תורה, אך אז לא היה זה שבת שלימה אלא מקצת השבת.
אך לכאורה קשה שהרי כל רגע בשבת הוא ענין בפני עצמו, ואם כן ברגעים שלאחר מתן תורה היתה השבת בשלימות, ואם כן קשה מהו המעלה בשבת שלאחר מתן תורה?
[ואין לומר שזה שכל רגע בשבת הוא ענין בפני עצמו הוא חידוש שנתחדש בפרשת כי תשא לאחר מתן תורה – והמקור לזה הוא מהסוגיא "הרי הגוים שהקיפו את ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה ת"ל מחלליה גו'" ואם כן שבת של מתן תורה לא היה שבת שלימה. אך באמת צריך לומר שהקא סלקא דעתך שיכולים לחלל שבת לאחר שחיללו מקצת שבת אינו מפני שכל השבת הוא ענין אחד, דאם כן מדוע מביאה הגמרא מקרה שכל ישראל חללו את השבת, ולא דוגמא שכיחה יותר מיחיד שחלל את השבת. אלא שצריך לומר שהקא סלקא דעתך שיכולים לחלל את השבת הוא מפני שצריך שבני ישראל ישבתו, ובאם כל ישראל לא שבתו אזי ישנה קא סלקא דעתך שאפשר לחלל שאר השבת. אך זה שכל רגע בשבת הוא ענין בפני עצמו הוא דבר פשוט, שלכן אין קא סלקא דעתך שהיחיד אינו צריך לשמור את שאר השבת אם חילל את מקצת שבת].
ויובן בהקדים הסוגיא דהמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, ומזה שישנה מחלוקת מתי משמר, רואים דאין זה רק כדי שיזכור על ענין השבת, אלא שהשבת של היחיד (מדרבנן) נעשה על ידי המנין, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ואם כן גם כשיודעים איזה יום שבת, הנה אף ששבת אינו תלוי במנין בית דין, מכל מקום צריך להיות מציאות של בני ישראל שמונים את הימים דשבת ודוקא על ידי זה נעשה מציאות של שבת.
והנה, מנין מצד עצמו אינו מציאות אמיתי, ורק מצד "מצותיה אחשביה" פועל המנין פעולתו. ואם כן בשבת שבו ניתנה התורה לא היה ענין השבת בשלימותו, כי כשניתנה הציווי במתן תורה נתבטלה הציווי דמרה, ונמצא שלא היה ציווי למנין דחלק השבת שלאחר מתן תורה.
והנה החידוש במצוות שלאחר מתן תורה - שהמצוה היא מהעצמות ולא רק הארה, ושהמצוות פועלים בגשמיות - מודגש ביותר בשבת, כי שבת הוא למעלה מהעולם, ובו נתגלה האהבה שלמעלה מטעם ודעת, וגילוי זה פועל על נפש הבהמית להיות "בטל רצונך".
וזה מרומז בפרשת נשא שמתחיל ב"נשא את ראש בני גרשון", דבגרשון ישנם ב' פירושים, "גרש ירחים" – שהאהבה שלמעלה מטעם ודעת מתגלית ויוצאת, ו"גרש את בן האמה", גירוש הרע דנפש הבהמית, שיהיה בטל רצונך.
אך לכאורה קשה שהרי כל רגע בשבת הוא ענין בפני עצמו, ואם כן ברגעים שלאחר מתן תורה היתה השבת בשלימות, ואם כן קשה מהו המעלה בשבת שלאחר מתן תורה?
[ואין לומר שזה שכל רגע בשבת הוא ענין בפני עצמו הוא חידוש שנתחדש בפרשת כי תשא לאחר מתן תורה – והמקור לזה הוא מהסוגיא "הרי הגוים שהקיפו את ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו את מקצתה נחלל את כולה ת"ל מחלליה גו'" ואם כן שבת של מתן תורה לא היה שבת שלימה. אך באמת צריך לומר שהקא סלקא דעתך שיכולים לחלל שבת לאחר שחיללו מקצת שבת אינו מפני שכל השבת הוא ענין אחד, דאם כן מדוע מביאה הגמרא מקרה שכל ישראל חללו את השבת, ולא דוגמא שכיחה יותר מיחיד שחלל את השבת. אלא שצריך לומר שהקא סלקא דעתך שיכולים לחלל את השבת הוא מפני שצריך שבני ישראל ישבתו, ובאם כל ישראל לא שבתו אזי ישנה קא סלקא דעתך שאפשר לחלל שאר השבת. אך זה שכל רגע בשבת הוא ענין בפני עצמו הוא דבר פשוט, שלכן אין קא סלקא דעתך שהיחיד אינו צריך לשמור את שאר השבת אם חילל את מקצת שבת].
ויובן בהקדים הסוגיא דהמהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת, ומזה שישנה מחלוקת מתי משמר, רואים דאין זה רק כדי שיזכור על ענין השבת, אלא שהשבת של היחיד (מדרבנן) נעשה על ידי המנין, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו, ואם כן גם כשיודעים איזה יום שבת, הנה אף ששבת אינו תלוי במנין בית דין, מכל מקום צריך להיות מציאות של בני ישראל שמונים את הימים דשבת ודוקא על ידי זה נעשה מציאות של שבת.
והנה, מנין מצד עצמו אינו מציאות אמיתי, ורק מצד "מצותיה אחשביה" פועל המנין פעולתו. ואם כן בשבת שבו ניתנה התורה לא היה ענין השבת בשלימותו, כי כשניתנה הציווי במתן תורה נתבטלה הציווי דמרה, ונמצא שלא היה ציווי למנין דחלק השבת שלאחר מתן תורה.
והנה החידוש במצוות שלאחר מתן תורה - שהמצוה היא מהעצמות ולא רק הארה, ושהמצוות פועלים בגשמיות - מודגש ביותר בשבת, כי שבת הוא למעלה מהעולם, ובו נתגלה האהבה שלמעלה מטעם ודעת, וגילוי זה פועל על נפש הבהמית להיות "בטל רצונך".
וזה מרומז בפרשת נשא שמתחיל ב"נשא את ראש בני גרשון", דבגרשון ישנם ב' פירושים, "גרש ירחים" – שהאהבה שלמעלה מטעם ודעת מתגלית ויוצאת, ו"גרש את בן האמה", גירוש הרע דנפש הבהמית, שיהיה בטל רצונך.