ברש"י (כז, יט): "יתדות: כמין נגרי נחשת עשויין ליריעות האהל ולקלעי החצר, קשורים במיתרים סביב סביב בשפוליהן, כדי שלא תהא הרוח מגביהתן. ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורין ותלויין וכובדן מכביד שפולי היריעות, שלא ינועו ברוח. ואומר אני ששמן מוכיח עליהם שהם תקועין בארץ, לכך נקראו יתדות, ומקרא זה מסייעני אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח".

צריך להבין: אם רש"י אומר "ואיני יודע אם תחובין או תלוין כו'", איך אומר מיד לאח"ז "ששמן מוכיח עליהם שהם תקועים"?

והביאור: מזה "ששמן מוכיח עליהם", מוכח שהיו יכולים לתקוע אותם בארץ, אך רש"י אומר "איני יודע" האם תקעו אותם בפועל, או שמפני שהמשכן נבנה רק בדרך ארעי ואח"כ היו צריכים לפרקו אם כן מסתבר שהיו רק תלויין.

ורש"י ממשיך "ואומר אני ששמן מוכיח עליהם", שאף שאין זה ראיה חזקה, מכל מקום מזה שהתורה קוראת אותם בשם יתידות משמע שהיו תקועים – דזהו ענין היתד לתקעו. ומביא ראיה דוקא מהפסוק "אוהל גו'", כי בפסוק זה מודגש שגם בניית אוהל – שהוא דבר ארעי – הוא על ידי יתידות.

וחילוק זה, האם היתדות היו תקועים או תלויים, נוגע להלכה בהלכות שבת, שבניית אוהל אסורה מדאורייתא, אך אוהל ארעי אסור רק מדרבנן. ואם כן באם היתידות היו תלויין אז יוצא שגם אוהל באופן כזה נחשב למלאכה האסורה מדאורייתא – אוהל קבע.

יינה של תורה: ידוע שקדושת בית המקדש פעלה במקום הגשמי, והקדושה במקום הגשמי נשארה גם לאחר החורבן, משא"כ קדושת המשכן לא השאירה רושם בקרקע המדבר. אך שני האפשרויות בענין היתידות חלוקים בהשראת השכינה בקרקע המדבר בעת שהמשכן עמד שם. שלפי השיטה שהיתידות  היו תקועין, יוצא שהקדושה חדרה באופן פנימי בקרקע, על כל פנים בשעה שהמשכן עמד שם.

ומזה הוראה שעבודת האדם הוא לפעול השראת השכינה במקום הגשמי.