לקוטי שיחות ח"ו ע' 130 (משפטים א)
קיצור
על הפסוק (כא, כח) "וכי יגח שור" מפרש רש"י: "אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדיבר הכתוב בהוה". ועד"ז מפרש ב"מכשפה לא תחיה", "כל אלמנה ויתום לא תענון", "ובשר בשדה טרפה" – ובנוגע ל"בשר בשדה" מביא אריכות, ומביא עוד שתי ראיות שדיבר הכתוב בהוה, ומביא גם פירוש שני מהתרגום, ש"בשדה" נאמר בדוקא ולא מפני ש"דיבר הכתוב בהוה".
וצריך להבין מדוע לא פירש רש"י ענין זה לפני הפסוק "וכי יגח"? ומדוע צריך לפרש כן ריבוי פעמים? ומהו האריכות בפירוש "בשר בשדה"?
הביאור בזה: כשהכתוב מדבר ב"הוה" בענין סיפור דברים שיקרה בעתיד, אזי מובן שאין הפרט בדוקא, אלא שמבאר מהו ה"הוה" של הסיפור דברים. אך "כי יגח שור" הוא הפעם הראשונה שבו תיבת "שור" קשור גם עם הדין שהרי "סקול יסקל השור", ואם כן יתכן הוה אמינא ש"שור" הוא בדוקא, ולכן צריך רש"י לפרש "שדיבר הכתוב בהווה". ולכן צריך רש"י לפרש ב"כל אלמנה ויתום", כי הפסוק מביא ב' דוגמאות ולכן יכולה להיות הוא אמינא שב' דוגמאות אלו הם בדוקא.
ועל פי זה מובן מדוע צריך רש"י לפרש עוד פעם על הפסוק "מכשפה לא תחיה" כי שם אין בכלל סיפור דברים והוא רק דין.
אך בפסוק "בשר בשדה טרפה", שבה מוסיף תיבה, דלולא תיבת "בשדה" היה הענין מובן גם כן (דבשאר המקומות תופס דוגמא מצויה אך אינו מוסיף תיבה - על דרך "מכשפה", שצריך לכתוב מכשף או מכשפה). ולכן צריך רש"י להביא ראיות לפירושו: "כי בשדה מצאה", שגם שם תיבת "בשדה" היא תיבה יתירה, דהיה יכול לכתוב רק "צעקה ואין מושיע". אך דוגמא זו אינה מספיקה כי "בשדה" קשור עם הדין עצמו, ואינו ענין צדדי לגמרי (על דרך "בשר בשדה"). ולכן מביא רש"י עוד ראיה: "לא יהיה טהור מקרה לילה", שגם שם תיבת "לילה" היא בענין צדדי. אך פירוש זה לבד אינו מספיק כי תיבת "לילה" אינה יתירה, כי צריך לבאר איך שייך שלא יהיה טהור לאחרי שנאמר לפני כן "ונשמרת מכל דבר רע". ולכן מביא גם את פירוש התרגום כי גם לאחר ב' ראיות אלו אין ראיה ברורה שבנוגע לדין ישנה תיבה יתירה בענין צדדי.
מיינה של תורה: ה"הוה" אינו מצד "נקרה נקרית" אלא מצד "דיבר הכתוב" – דבר ה' שבעשרה מאמרות. וזה צריך להיות מובן גם לבן חמש למקרא. אך שייך להבין זאת רק בפרשתנו, לאחר שנתבטלה הגזירה וההפסק שבין עליונים ותחתונים, וישראל ע"י עבודתם (מתחיל מפרשת משפטים) מגלים בעולם ש"דיבר הכתוב". ומוסיף רש"י ומבאר, ש"דיבר הכתוב" הוא לא רק במאורע עצמו אלא גם בפרטי האופן – המקום וזמן - שבו קרה המאורע, שגם זה הוא בהשגחה פרטית כתורת הבעש"ט.
וצריך להבין מדוע לא פירש רש"י ענין זה לפני הפסוק "וכי יגח"? ומדוע צריך לפרש כן ריבוי פעמים? ומהו האריכות בפירוש "בשר בשדה"?
הביאור בזה: כשהכתוב מדבר ב"הוה" בענין סיפור דברים שיקרה בעתיד, אזי מובן שאין הפרט בדוקא, אלא שמבאר מהו ה"הוה" של הסיפור דברים. אך "כי יגח שור" הוא הפעם הראשונה שבו תיבת "שור" קשור גם עם הדין שהרי "סקול יסקל השור", ואם כן יתכן הוה אמינא ש"שור" הוא בדוקא, ולכן צריך רש"י לפרש "שדיבר הכתוב בהווה". ולכן צריך רש"י לפרש ב"כל אלמנה ויתום", כי הפסוק מביא ב' דוגמאות ולכן יכולה להיות הוא אמינא שב' דוגמאות אלו הם בדוקא.
ועל פי זה מובן מדוע צריך רש"י לפרש עוד פעם על הפסוק "מכשפה לא תחיה" כי שם אין בכלל סיפור דברים והוא רק דין.
אך בפסוק "בשר בשדה טרפה", שבה מוסיף תיבה, דלולא תיבת "בשדה" היה הענין מובן גם כן (דבשאר המקומות תופס דוגמא מצויה אך אינו מוסיף תיבה - על דרך "מכשפה", שצריך לכתוב מכשף או מכשפה). ולכן צריך רש"י להביא ראיות לפירושו: "כי בשדה מצאה", שגם שם תיבת "בשדה" היא תיבה יתירה, דהיה יכול לכתוב רק "צעקה ואין מושיע". אך דוגמא זו אינה מספיקה כי "בשדה" קשור עם הדין עצמו, ואינו ענין צדדי לגמרי (על דרך "בשר בשדה"). ולכן מביא רש"י עוד ראיה: "לא יהיה טהור מקרה לילה", שגם שם תיבת "לילה" היא בענין צדדי. אך פירוש זה לבד אינו מספיק כי תיבת "לילה" אינה יתירה, כי צריך לבאר איך שייך שלא יהיה טהור לאחרי שנאמר לפני כן "ונשמרת מכל דבר רע". ולכן מביא גם את פירוש התרגום כי גם לאחר ב' ראיות אלו אין ראיה ברורה שבנוגע לדין ישנה תיבה יתירה בענין צדדי.
מיינה של תורה: ה"הוה" אינו מצד "נקרה נקרית" אלא מצד "דיבר הכתוב" – דבר ה' שבעשרה מאמרות. וזה צריך להיות מובן גם לבן חמש למקרא. אך שייך להבין זאת רק בפרשתנו, לאחר שנתבטלה הגזירה וההפסק שבין עליונים ותחתונים, וישראל ע"י עבודתם (מתחיל מפרשת משפטים) מגלים בעולם ש"דיבר הכתוב". ומוסיף רש"י ומבאר, ש"דיבר הכתוב" הוא לא רק במאורע עצמו אלא גם בפרטי האופן – המקום וזמן - שבו קרה המאורע, שגם זה הוא בהשגחה פרטית כתורת הבעש"ט.