בפרשתנו חולקים רבי ישמעאל ורבי עקיבא בב' דברים. (א) על הפסוק (כ, יד) "וכל העם רואים את הקולות" אומר רבי ישמעאל "רואין הנראה ושומעין הנשמע", ורבי עקיבא אומר "רואין את הנשמע ושומעין הנראה". (ב) ועל הפסוק "וידבר גו' לאמר" אומר רבי ישמעאל שהיו אומרים "על הן הן ועל לאו לאו", ורבי עקיבא אומר שהיו אומרים "על הן הן ועל לאו הן".

ביאור דיעותיהם ושייכות המחלוקת בב' פירושים אלו זה לזה: "הנראה" קאי על הגשמיות שבה שייך ראיית המהות, ו"הנשמע" קאי על הרוחניות שבה שייך רק השגה וידיעה. ורבי עקיבא – שהיה בן גרים ועבודתו הי' בבחי' בעל תשובה - ועד שכל ימיו רצה למסור נפשו כו' - אומר שבשעת הגילוי דמתן תורה ראו בני ישראל בראיה מוחשית את האלוקות שבכלל הוא רק בגדר שמיעה, וגשמיות העולם הי' רק בבחי' שמיעה אצלם, שיצאו מגדר גשמיות העולם. ועל דרך זה בענין "לאמר", שנרגש אצלם הצד השווה שבכל המצוות שהוא קיום רצון ה', ולא הענין פרטי דהמצות, ולכן גם על "לאו" אמרו "הן", כי גם ה"לאו" הוא קיום רצון ה'.

אך רבי ישמעאל – שהיה כהן גדול, עבודת הצדיקים, סובר שהעילוי דמתן תורה הוא שהאלוקות נמשך בגדרי העולם ולכן סובר ש"רואים הנראה ושומעין הנשמע". ולכן סובר שאמרו "על לאו לאו", כי התכלית הוא המשכת האלוקות בעולם, ע"י ענינו הפרטי דכל מצוה.

והנה, רש"י כתב את פירושו עבור בן חמש למקרא, שהו"ע התחלת העבודה, ולכן מפרש "רואין הנשמע" (ואינו מסיים ש"שומעים את הנראה"), כי גם בתחילת העבודה יכולים לפעול שאלוקות יהי' בבחי' ראי', אך בהתחלת העבודה, א"א לפעול שהגשמיות לא יתפוס מקום.

ולכן אין הנ"ל ("רואים הנשמע", שיטת רבי עקיבא) סותר לפירושו ב"לאמר" שהיו אומרים "על הן הן ועל לאו הן" (שיטת רבי ישמעאל), כי גם רבי ישמעאל סובר שבתחילת העבודה אי אפשר להמשיך אלוקות בעולם מצד ענינו (כי העולם יפעול באדם ירידה), ורק שלאחר התחלת העבודה ישנה סדר דעבודת הצדיקים כנ"ל.

וההוראה: גם כשעניני העולם הם במציאות אצלו צריך שהאלוקות יהי' בפשיטות, אך בהמשך העבודה צריך להגיע לעבודת הצדיקים, שהו"ע המשכה אלוקות בכל מקום - "על הן הן ועל לאו לאו", או העבודה בתנועה דתשובה – העלאת העולם – בחינת "על לאו הן".