ברש"י: "ויהי מקץ: כתרגומו מסוף, וכל לשון קץ סוף הוא".

צריך להבין: הלא אין זה הפעם הראשונה בו נאמר "מקץ" בכתוב, ואם כן מדוע מפרש רש"י תיבת "מקץ" בפסוק זה דוקא, ועוד צריך להביא ראיות לפירושו?

והביאור: הלשון "מקץ" בכל מקום מורה שהדבר בא בהמשך להמסופר לפני כן, משא"כ בנדו"ד ש"מקץ" אין לה שייכות ל"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". ולכן קס"ד לפרש ש"מקץ" הוא לשון התחלה (קץ מלשון קצה, שקאי גם על הקצה הראשון, כפירוש האבן עזרא). ולכן צריך רש"י לפרש ש"מקץ" הוא לשון סוף. אך זה ש"כל לשון קץ סוף הוא" אינו ראיה מספקת, כי אם נפרש שגם ההתחלה נקרא "מקץ" מלשון "קץ", אזי אין זה סתירה ל"כל לשון קץ סוף הוא", כי זה "קץ" הוא לשון סוף הוא מפני שסוף הוא קצה, וא"כ גם ההתחלה יכול להיקרא מקץ, ולכן צריך רש"י להביא ראי' מהתרגום.

מיינה של תורה: ב"מקץ שנתיים ימים ישנם ב' קצוות", סוף הזמן שבו הי' יוסף במאסר (שבסוף הלילה החושך הוא גדול יותר), אך זה הי' גם התחלת גאולת יוסף. ולכן גם ביינה של תורה ישנם ב' פירושים, קץ דשמאלא או קץ הימין.

(ורש"י אומר "כתרגומו" שהוא לשון ארמי – ענין הגלות, קץ הוא סוף הגלות).

והנה כל הפירושים שבפסוק אחד קשורים זה בזה, שע"י הבירור ד"קץ דשמאלא" באים ל"קץ הימין".