על הפסוק (כח, יג) "ואלוקי יצחק", מבואר במדרש (והובא ברש"י) שאף שאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם שלא יטעה אותן היצה"ר, מ"מ ייחד שמו על יצחק "הואיל ונתייסם בעיניו כאילו הוא מת, לפי שהי' גנוז לתוך הבית ויצה"ר פסק ממנו". וצריך להבין הרי רואים במוחש שגם סומא יכול לחטוא.

והביאור בהקדים סיפור הגמרא (מו"ק כח, א), שרב יוסף, שהי' סגי נהור, עשה יומא טובא לרבנן כשנהיה בן שישים, ואמר ש"נפקי ליה מכרת", ואמר לו אביי "נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק מר", ור' יוסף ענה לו "נקוט לך מיהא פלגא בידך".

והביאור בזה: בזמן הגלות יכול להיות שחייבי כריתות יאריכו ימיהם בנעימים, מפני שההשפעה לבני ישראל באה על ידי התלבשות בנוגה, ואם כן יכולים לקבל השפעה מהקליפות, משא"כ בזמן הבית שההשפעה לישראל היה רק מהקדושה (ורק שמהרשימו דקדושה היה יכול האדם לחיות עד חמישים או שישים שנה).

והנה, לר' יוסף היה הוכחה שחייו היו מהקדושה, למעלה מהטבע, שהרי הגמרא מספרת שכל השנים שמלך רבה לא היה צריך ר' יוסף אומן לביתו, שזהו למעלה מהטבע. ואם כן כשנהיה בן שישים ידע שחייו הם מהקדושה, וא"כ ידע ש"נפק ליה מכרת דשני", וזה חיזק אצלו את התחושה שינצל ג"כ מכרת דיומי.

והנה ר' יוסף נעשה סומא כי לא רצה להסתכל חוץ לד' אמותיו, וא"כ כמו שביטל בעצמו את "העין רואה" כך ביטל את "הלב חומד". ועל דרך זה ביצחק, ש"ותכהין" היה מצד "עשנן של אלו", שלא רצה לראות ענין של עבודה זרה, וא"כ ביטל גם את "הלב חומד".