א. "אמר רבי יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתלמוד תורה נקרא נזוף כו'". 

וצריך להבין: מדוע קורא להר בשם "חורב" ולא בשמו הרגיל סיני? ואם אינו עוסק בתורה הרי זה עלבון לאדם ולא לתורה, וא"כ מדוע אומר "עלבונה של תורה"? ומהו הלשון "עוסק בתורה"? ומדוע אומרים שרק "נקרא נזוף" שאינו חמור כמו "כי דבר ה' בזה הכרת תכרת" - שנאמר לגבי ביטול תורה? 

והביאור: בעל המאמר הוא ר' יהושע בן לוי שנכנס חי לגן עדן כי התעסק עם בירור גופו, ועל דרך זה התעסק בבירור העולם שלכן לא נראה קשת בימיו, ולכן קורא להר סיני בשם חורב על שם שמחריב את חומריות העולם. והוא מדבר ליהודי שלומד תורה לעצמו - שלכן אי אפשר לומר ש"דבר ה' בזה" - ורק שאינו מתעסק לברר את גשמיות העולם וללמד את התורה לאחרים. ולכן לשונו הוא "עוסק בתורה", דענינו של בעל עסק הוא שאינו מחכה עד שיבואו אליו לקנות את סחורתו, אלא מתעסק למכור את הסחורה לאחרים. והטעם שאינו עוסק בתורה הוא כי אינו מרגיש את מעלת התורה וזהו "עלבונה של תורה". ולכן מביא את הפסוק "אשה יפה וסרת טעם" - מפני שיש בו יופי מפני שלומד תורה אך חסר לו את שלימות הטעם שבתורה. 

ואח"כ ממשיכה המשנה "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", שלאחר שמגיע לדרגה שהתורה נקראת על שמו מפני שמתייחד עם התורה - חרות על דרך אותיות החקיקה - אזי נקרא "בן חורין" מפני שהבירור בעולם נעשה ממילא על ידי שלומד תורה שקדמה לעולם. ואחר כך בא לתכלית העילוי - שמתאחד עם העצמות ועד שהקב"ה אומר "נצחוני בני נצחוני" - ובלשון המשנה "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה" - עילוי שבאין ערוך. 

וזה נעשה על ידי "ממתנה נחליאל ומנחליאל במות" - שמתחילה מקבל את בחינת מתנה – "ממתנה" - שבתורה שבו הוא עדיין מציאות בפני עצמו, ואז צריך להתעסק בבירור העולם, ואחר כך בא לבחינת ירושה – "נחליאל" - שהיורש הוא במקום המוריש ממש - שמתאחד עם התורה, ולכן הבירור נעשה בדרך ממילא. ואחר כך בא לבחינת "במות" - עליה שאין שייך עליה למעלה ממנה. וכל זה בא מפני שההתחלה היא בחינת מתנה שכל הנותן בעין יפה הוא נותן.

ב. פרק שישי דמסכת אבות נקרא קנין תורה, שענין הקנין הוא שהדבר כמו שהוא עובר מרשות המוכר לרשות הקונה. וקנין תורה הוא דוקא באלף השישי - שכנגד פרק שישי - כי דוקא באלף השישי נתגלה כללות התורה כמו שהיא - כולל פנימיות התורה, וצריך להפיץ את כל התורה כולה עד לחוצה.

וזהו היה בחינת רבי שמעון בן לוי, שבימיו לא נראתה הקשת כי היה צדיק יסוד עולם שמברר את כל בני דורו.

ג. "אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד, יותר מלימודך עשה, ואך תתאוה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". ויש לומר שכל זה הוא הוראה בענין לימוד התורה שלכן נכלל זה בפרק של קנין תורה. והביאור בזה: "כבוד" הוא ענין בלתי רצוי, ולכן אין להתאוות לזה, אך "גדולה" הוא ענין רצוי ולכן יכולים להתאוות לגדולה ורק שאין לבקש גדולה – "אל תבקש גדולה". ד"גדולה" הוא ענין הוראה בפועל, שיש בה מעלה משום שדוקא על ידי ההוראה בפועל מגיעים לעומק הסוגיא, אך מכל מקום אין לבקש גדולה אלא אם הקב"ה מזמין אותו לכך.

אך מזה יכול להיות שילמוד ללא חיות כי אין לו "גדולה", ולזה אומרים לו "יותר מלימודך עשה" – לשון כפיה – שילמוד בקבלת עול.

והנה התורה מבטיחה שכשהאדם ילמוד בקבלת עול – שתהיו עמלים בתורה – אזי "ונתתי גשמיכם בעתם", ולכן מבהירה המשנה "ואל תתאוה" שיקבל שכר אך לא יתאוה לזה, כי "שולחנך גדול משלחנם", שלימוד התורה לשמה הוא למעלה גם מעבודת הבירורים, ולא רק בכוחות פנימיים אלא גם בכוחות מקיפים "וכתרך גדול מכתרם".

אך יצר הרע הוא אומן במלאכתו ואומר לו שהוא במדרגת "הלוואי בינוני", ואם כן על ידי לימודו הוא מוסיף חיות בקליפות, ועל זה אומרת המשנה "ונאמן הוא בעל מלאכתך כו'" – ש"לא ידח ממנו נידח", ואם כן מובטח שיעשה תשובה ואז יעלה עימו את כל התורה שלמד ואזי יקבל את שכר פעולתו.