א. איתא בפרק ד' דאבות "והוי שפל רוח בפני כל אדם". והנה אדמו"ר הזקן גורס בסידורו "אדם" משא"כ בתניא פרק ל' גורס "האדם". והביאור בזה: ישנם ב' סוגי התבוננות שפועלים שהאדם יהיה שפל רוח: (א) שמבין שמקבל את שלימותו מהזולת מפני שכל ישראל קומה אחת שלמה. (ב) שמתבונן בחיסרון שלו שחסר אצלו בסור מרע או בועשה טוב, ואם כן הוא גרוע יותר מכל אדם, דעל הזולת יכול למצוא לימוד זכות משא"כ על עצמו.

והנה, ההבדל בין בין סוגי התבוננות הוא שההתבוננות הא' פועלת שפל רוח רק בפני בני ישראל – שרק בנ"י הם חלק מקומה אחת שלימה – ואם כן להתבוננות זו מתאים הגירסא "אדם" שקאי על בני ישראל. וההתבוננות הב' פועלת שפלות הרוח גם לגבי אומות העולם, והגירסא המתאימה לההתבוננות זו היא "האדם" – שכולל גם את אומות העולם.

והנה, ההתבוננות הב' מביאה לעצבות משא"כ ההתבוננות הא', ואם כן הגירסא הרגילה היא כהאופן הא' – כי בכלל עבודת ה' צריך להיות בשמחה, אך בתניא מבואר שלפעמים צריך האדם לשבור את הסטרא אחרא במינה ודוגמתה שלכן לפעמים צריך לעצבות ומרירות, ולכן בתניא הגירסא היא "האדם".

ב. "שלושה כתרים הם כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן". וצריך להבין מדוע אינו אומר ד' כתרים הם? ולכאורה "שם טוב" הוא דבר חיצוני, ואם כן איך שייך לומר שהוא למעלה משאר הכתרים? ומהו הלשון "עולה על גביהם"?

והביאור בזה: "כתר שם טוב" הוא מעלה רק כשבא לאחרי ג' הכתרים, וזהו "עולה על גביהם" שהוא מעלה רק כשבא לאחרי שאר הכתרים.

דהנה, "שם טוב" הוא הפעולה בעולם שחוץ ממנו, ואם כן רק כשבא לאחרי העבודה פנימית הרי זה מעלה בו (משא"כ כשיש לו רק מעשה הרי זה מעלה בנוגע לקיום רצון העליון אך אינו מעלה באדם עצמו).

והנה, הצמח צדק מבאר ש"כתר מלכות" הוא בראש השנה, "כתר כהונה" הוא ביום הכיפורים ו"כתר תורה" הוא בשמחת תורה ו"כתר שם טוב" הוא מעשה המצות. והביאור בזה: לכל לראש צריך להיות קבלת עול, אך אח"כ צריך שמציאות האדם יתייחד עם הקב"ה וזהו בחינת יום הכיפורים שבו נכנס האדם "לפני ולפנים" ששם נמצאים הלוחות שמיוחדים עם הקב"ה. אך זה פועל רק על הכוחות המקיפים, ו"כתר תורה" פועל על הכוחות פנימיים. אך גם לאחרי ג' כתרים אלו האדם הוא מציאות, ודוקא על ידי "כתר שם טוב" – הפעולה בעולם שחוץ ממנו הוא יוצא ממציאותו ונעשה עילוי בנפשו – כתר.

ג. "ועל כרחך אתה חי ואל כרחך אתה מת". מבואר בתניא שהאדם צריך להיות ברצוא ושוב, שבעצם הוא רוצה לצאת מעולם הזה ולהתקרב להקב"ה, ואם כן זה שנמצא בעולם הזה הוא בעל כרחו - "ועל כרחך אתה חי". אך מפני שרצון העליון הוא שיהיה "דירה לו יתברך בתחתונים" לכן הוא רוצה להיות בעולם הזה, ולכן "ואל כרחך אתה מת". והנה, ב' ענינים אלו תלויים זה בזה, כי רק כשמרגיש שנמצא בעולם בעל כרחו אזי מובטח שלא יהיה לו ירידה ויפעול על העולם.

וההוראה מזה הוא שצריך לרצות להיות בין חסידים ולא במקום סכנה רוחנית, ורק כששולחים אותו – או שרואה שההשגחה פרטית מביאה אותו למקום מסוים - אז צריך להתעסק ולהשפיע על המקום.