א. "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".

וצריך להבין מדוע מחלק התנא את דבריו לג' בבות ואינו אומר בקיצור הסתכל בזה שבאת מטיפה סרוחה והולך למקום כו'? ומדוע צריך להסתכל בג' דברים ואין מספיק להסתכל באחד מהם? ומדוע ההדגשה היא להסתכל בענינים בלתי רצויים – כשיטת המוסר – ואינו אומר להסתכל בדברים חיובים כמו גדלות הקב"ה והנשמה וכו' – כשיטת החסידות?

והביאור בזה: ג' הבבות שבמשנה מדברים על ג' סוגי בני ישראל: צדיקים בינונים ורשעים. דהנה, מבואר בלקוטי תורה ש"מאין באת ולאן אתה הולך" הוא מעלת הנשמה שבאה מבחינת "אין" וע"י העבודה בעולם הזה באה לבחינת "אן" בתחיית המתים, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" קאי על בחינת עתיק – בחי' "מי".  

ומפני שהבבא הא' קאי על צדיקים לכן נאמר "לידי עברה" – אך לא עברה ממש. והבבא הא' והב' מדברים במעלת הנשמה – דברים חיובים (כהביאור בלקוטי תורה). ורק בבבא הג' שקאי על הרשעים צריך לדבר גם בענינים בלתי רצויים. אך גם לרשעים מדברים בנוגע להקב"ה – אך הרשע אינו מבין את בחינת עתיק ולכן מדברים איליו באופן שמבין – מלך מלכי המלכים.  

וצריך להסתכל בג' דברים כי מפני שהנשמה מלובשת בגוף לכן קשה לפעול על עצמו ההנחה שהעיקר הוא נשמתו והגוף הוא רק טפל. ולכן צריך להתבונן בג' דברים, דמצד העבר - "מאין באת" – שהגוף בא מטיפה סרוחה ואם כן מובן שחיותו הוא מנשמתו. ומצד ההוה – "לאן אתה הולך" – שיכול לטעון שבהווה מקבל חיותו מהגוף – הנה הולך "למקום עפר רימה ותולעה" שמוסיף חיות בקליפות. ואם טוען שאין זה נוגע לו אזי אומרים לו "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – שסוף סוף יצטרך ליתן חשבון על מעשיו.

והנה, כמו שהבינוני מתבונן במדרגה שלמעלה ממנו, כך גם הצדיק מתבונן במה שלמעלה ממנו: בחי' התורה שלמעלה מהתחלקות הכוללת ג' בחינות – תורה עבודה וגמ"ח - שזהו "הסתכל בשלושה דברים". 

ב. בפרק שלישי דאבות איתא "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". וביאור הסדר ד"דין וחשבון" – שלכאורה מקודם צריך להיות חשבון ואח"כ דין – יובן בהקדים תורת הבעש"ט על מאמר המשנה "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", שמתחילה פוסק האדם דין כי חושב שהדין הוא על אחר ואח"כ אומרים לו שדין זה הוא עליו, שזהו "מדעתו" – שהוא פסק את הדין - אך הוא "שלא מדעתו" כי לא ידע שהדין הוא בנוגע אליו. וזהו "דין וחשבון" שמתחילה פוסק את הדין ואח"כ עושים חשבון לראות עם מעשיו הם כפי הדין שפסק.

והטעם שהאדם צריך תחילה לפסוק את הדין על עצמו הוא כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ו"העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו", ואם כן אין שום דבר שיכול לשלוט על היהודי. ושם ישראל ישנו בו גם כשחוטא – וגם בענין החטא גופא – שהרי ישראל הוא העצם של יהודי שאינו תלוי בעבודתו.  

והנה, בתורה זו של הבעש"ט ישנה העצם של הבעש"ט (כנ"ל שהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו), דעצם ענינו של הבעש"ט היה לעורר את נשמות ישראל ולבאר את מעלת נשמות ישראל. וענין זה הוא הוראה יסודית בעבודת ה' שמפני שיהודי הוא חלק אלוקה ממעל אם כן שום דבר לא יכול למנוע אותו מעבודתו.

ג. "כל שמעשיו מרובה מחכמתו דומה לאילן שענפיו מועטים ושרשיו מרובים כו'". הטעם שמדמה חכמה לענפים ומעשה לשרשים – אף שלכאורה השכל הוא המקור למעשה ואם כן השכל הוא השורש – יובן בהקדים דברי הגמרא (סנהדרין קי) "שורש הוא הנשמה וענף הוא הגוף", דהביאור בזה הוא ששורש הוא שורש ועיקר הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף וענף הוא חלק הנשמה המתלבש בגוף שהוא הענף של עיקר הנשמה (דעל פי פשוט קשה שהרי לגוף ישנו שורש בפני עצמו). והנה, מצד עיקר הנשמה בא לאדם ביטול וקבלת עול שמתבטא במעשה בפועל.

וזהו שמעשה הוא השורש – כי הוא הביטוי של עצם הנשמה שהוא השורש דהחכמה – הנשמה המלובשת בגוף.