א. במצות ישנם ב' ענינים: (א) השכר וזיכוך פרטי שבכל מצוה - "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה", וכמו שמבאר הרמב"ם שמהעונש דהמצוה יודעים את מעלתה. (ב) הענין ששוה בכל המצות והוא קיום רצון ה' - "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" - שהשכר דכל המצות הוא צוותא וחיבור עם הקב"ה, שזהו ענין שלמעלה מהשגה, וזהו "ואי אתה יודע מתן שכרן של מצות" כי זהו למעלה מדעת.

וזהו שהבעש"ט מבאר שבכל יום צריך לקיים מצוה הן קלה והן חמורה, כי כל ענין המצוה הוא להמשיך את האלוקות שלמעלה מעולם בגדרי העולם - בכל יום, דגדר העולם הוא זמן. ובכל יום צריך לקיים "הן קלה והן חמורה וסימנך הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", שבתוך העולם – "בכל יום" - צריך להמשיך את הבחינה שבה שווים כל המצוות, כי התכלית היא שיהיה דירה לעצמותו, ורק שכהכנה להמשכה זו צריך להיות זיכוך הבחינה פרטית שבא על ידי הענין הפרטי שבמצוה שבה ישנם חילוקים בין קלה לחמורה.

ב. "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה". מזה שהתנא מקשר ב' הענינים משמע שהפירוש הוא שכמו ששכר המצוה הוא נצחי (דלא כהפסדה) כך ההפסד שבא על ידי עבירה הוא נצחי. ואף שלכאורה יכול לעשות תשובה, מכל מקום הרי נאמר "וחטאתי נגדי תמיד" מפני שבלב ישנם בחינות רבות, וכל פעם כשעולה למדרגה נעלית יותר צריך לעשות תשובה נעלית יותר.

ג. רבי יוחנן בן זכאי שיבח את ר' שמעון בן נתנאל שהוא "ירא חטא", ור' שמעון בן נתנאל אמר ש"דרך טובה שידבק בה האדם" הוא "הרואה את הנולד", דזהו הדרך לבוא ל"ירא חטא".

דהנה יראת חטא הוא שירא מהחטא עצמו - לא רק מהעונש שבא אחר כך, שאם היראה הוא רק מהעונש אזי לא יתגבר על היצר הרע כי התאוה דהחטא יש לו עתה, ואילו העונש בא אחר כך - אלא הוא ירא מלהיפרד מאחדותו יתברך עכשיו. 

וזהו "החכם עיניו בראשו" (ולא עיניו בסופו - אף שבפשטות הכוונה הוא שרואה מה יהיה בסוף), כי ירא חטא רואה עתה - "בראשו" - את הרע שבא עכשיו על ידי החטא.