בלע המות לנצח, דלע"ל "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן לא יהי' ענין המיתה. דהנה, ענין המיתה בא ע"י חטא עץ הדעת, כיון שאז נעשה תערובת טוב ורע בעולם. ולכן, לאחרי החטא, לא רצה הקב"ה שהאדם יאכל מעץ החיים ויחי' לעולם, כדי שלא יהי' קיום להרע (שמעורב בטוב) לעולם.
וכיון שבשעת חטא עה"ד נתערבבה רע וטומאה בעולם (מות רוחני), לכן נשתלשל מות גשמי. ואילו לע"ל יתבטל הרע (מות רוחני), ובמילא יתבטל המות הגשמי.

ב. הטעם שהמות יתבטל לע"ל הוא מפני הגילוי אור שיהי' אז. ואף שהי' גילוי מעין זה בזמן המקדש (ובפרט שימי שלמה), מ"מ אז הייתה עדיין נתינת מקום לקליפה, באופן שהייתה להם יניקת חיות מבחי' אחוריים. [וכמו במלכת שוה, שגם כשהגיע לשלמה, ונתבטלה לפניו, גם אז הייתה מלכה]. משא"כ לע"ל שלא יהי' שום נתינת מקום להרע.

ג. והחילוק בין ימי שלמה ולע"ל הוא, ע"ד החילוק בין "סור מרע" (דרגת צדיק שאינו גמור) שיש רע אלא שסר ממנו, לעומת "מואס ברע" (דרגת צדיק גמור) שאין שייך אצלו רע כלל. ועד"ז יובן החילוק בין ימי שלמה ולעת"ל.
וכשם שבנוגע להשנאה ברע - הוא כפי ערך האהבה להוי', כמו"כ שענין ביטול הרע - הוא כפי ערך גילוי האור שיהי' לעתיד לבא (שיהי' נעלה יותר מפי שהי' בימי שלמה).

ד. והנה, כל הגילויים דלע"ל תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות. וענין ביטול הרע בעבודתינו, הוא לשנוא בהרע. ואף בינוני ואפילו למטה מזה - בזמנים מיוחדים כשמוסר את כל מציאותו לאלקות, כמו בשעת התפלה או עסק התורה, או בשעת קיום מצווה דזהיר ביה טפי וכו'.

ה. וכל זמן שלא נשלמה עבודת הבירורים, ויש עדיין תערובת רע - יש ענין המיתה כדי שלא יהי' לה קיום לעולם. וזהו שגם צדיקים יחזרו לעפרן שעה אחת קודת תחיית המתים, כדי שלא יהי' קיום להרע. ולפי הדיעה שיהי' ענין המיתה לע"ל, אין זה מיתה כפשוטו אלא נפילה בדרגה, דמאחר שהקדושה שבגוף יתברר ויתעלה - יפול השאר (הרע והגוף) למטה. וזה באומות העולם דוקא, אבל בישראל גם הגוף עצמו יתברר. וכל זה יהי' בפועל ובקרוב ממש.