א. "בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר, בית הלל אומרים אפי' הקדיחה תבשילו, רבי עקיבא אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה".

צריך להבין איך שייך שבית הלל וכל שכן רבי עקיבא - שאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" - יאמרו שמותר לגרש במקרים כאלו?

והביאור: ענין הגירושים למטה משתלשל מכמו שהוא למעלה ברוחניות הענינים. שהאיש היא הנשמה והאשה היא חלקו בעולם. וענין הגירושין הוא שאינו רוצה את השליחות שבו הוא נמצא. וב"ש אומרים שרק "אם מצא בה ערות דבר" - שעבודתו פועלת בו ירידה שעושה היפך השו"ע - יכול לעזוב ולשנות את שליחותו. וב"ה אומרים אפי' אם "הקדיחה תבשילו" - שהשליחות פועלת ירידה בעניני הנשמה שהי' לו בעבר. ור"ע אומר שאפי' "אם מצא אחרת נאה הימנה", שאין לו חיות ותענוג בעבודתו, יכול לשנות את עבודתו. 

והנה ההלכה היא כב"ה, שיכול לגרש אם הקדיחה תבשילו, אך אעפ"כ "המגרש כו' אפי' מזבח מוריד עליו דמעות", וגם כשחושב ש"מצא בה ערות דבר" צריך לחקור היטיב האם זהו האמת או שהוא משוחד.

ב. בסיום שו"ע אדה"ז נאמר: "פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להן הדרך אינו עובר על לא תחסום אם חסמן אע"פ שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה, הואיל ואינו מתכוין להעבירם שם בשביל כך. וכן כל כיוצא בזה". 

והביאור בזה: התיבות "הואיל ואינו מתכוין להעבירם שם בשביל כך" לא נאמר בפוסקים שלפני אדה"ז. ובזה מבאר שסובר כהדיעות שהפטור דאינו מתכוין הוא לא רק בשבת – שבשבת "מלאכת מחשבת אסרה תורה" – אלא בכל האיסורים.  

והנה צריך להבין דלכאורה ה"ז "פסיק רישיה", ו"בפסיק רישיה" אין אומרים שאין מתכון פטור? וא"כ צריך לומר שהדין ש"פסיק רישיה" אסור הוא רק כשהפעולה מכריחה את האיסור גופא, משא"כ בנדו"ד שהפסיק רישיה הוא בהתבואה שנידושה אך לא בחסימת הפרה.

והנה, ישנו דין נוסף: "לא תדוש בחסימה", וא"כ לפי הנ"ל יוצא שדין הנ"ל הוא רק כשחוסם את הפרה לאחר שכבר היתה על התבואה, אך אם היתה חסומה לפנ"כ אזי אסור מצד "לא תדוש בחסימה" (ואדה"ז אינו כותב דין זה בפירוש כי אין דרכו לכתוב דינים שלא נאמרו בפירוש בפוסקים הקודמים). וזהו שאדה"ז מוסיף "וכן כל כיוצא בזה", שבזה מרמז אדה"ז שדין אינו מתכון בנדו"ד הוא כהדין הרגיל דאינו מתכוון, ובא להילמד ונמצא מלמד שאינו מתכוון הוא רק כשהפסיק רישיה הוא באיסור גופא כנ"ל.

והנה מנהג ישראל לקשר את סיום השו"ע עם התחלת השו"ע. דהנה לכאורה אינו מובן, שכשעושה מצוה ללא כוונה אזי נחשב הדבר למצוה, משא"כ בעבירה, שאם אינו מתכוון אזי אין איסור. ולכאורה צריך להיות להיפך שהדברים הגשמיים הם יותר קרובים לקליפה מאשר לקדושה וא"כ לכאורה כדי שיהי' מצוה, צוותא וחיבור עם הקב"ה, צריכים כוונה?

והביאור בזה הוא בהקדים הנאמר בהתחלת השו"ע "הוי עז כנמר", שמכיון שהקימה בהתחלת היום הי' בכוונה "לעשות רצון אביך שבשמים", א"כ כוונה זו מועילה על כל המצות דכל היום. 

ואף אם לא הי' לאדם כוונה זו מ"מ בפנימיות "כל אחד מישראל רוצה לקיים את כל המצות ולהתרחק מו העבירות" כפסק הרמב"ם.