על הפסוק (כ, יט) "כי האדם עץ השדה" איתא בספרי: "מלמד שחייו של אדם אינו אלא מן האילן". ובגמרא (תענית ז, א): "וכי אדם עץ השדה הוא כו' אלא כו' אם תלמיד חכם הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית וכרת". 

והביאור בזה: שאלת הגמרא היא שלכאורה שלימות האדם היא השכל - בחינת חי, ולא המדות - בחינת צומח. ועל זה מבארת הגמרא ששלימות השכל הוא כשהשכל עושה פירות - כשפועל על המדות. והוא מפני ששורש המדות הוא למעלה משורש השכל - וזהו הקשר לפירוש הספרי שהאדם מקבל את חיותו מהאילן - והוא ששורש הצומח הוא למעלה משורש המדבר.

והנה, בשכל גופא ישנו בחינת דומם צומח חי מדבר, ועל זה שואלת הגמרא "וכי האדם עץ השדה" - הן אמת שהתכלית הוא לפעול על המדות, אך לזה מספיק המדות שבשכל אך אין זה השלימות דעצם השכל. ועל זה אומרת הגמרא שגם עצם השכל צריך לפעול על המדות (ובאם לאו הנה "אותו תשחית"), כי דוקא עצם השכל שלמעלה מכללות ענין המדות יכול (א) לפעול על המדות בלי שהמדות יעלימו על השכל, (ב) ודוקא עצם השכל יכול לשנות את המדות לגמרי. 

וההוראה מזה הוא ענין "יפוצו מעינותיך חוצה", שדוקא על ידי זה שמפיץ את המעינות בחוצה אזי המים שאצלו הם "מעינות" - כמבואר לעיל שתכלית עצם השכל הוא לפעול על המדות.