ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר, ואיתא במדרש: שכל השבטים נקראו לשם גאולתן ושבחן של ישראל; וכמו"כ גבי נשיא שבט אשר, כמה דתימא "אשרי העם שככה לו גו'"; וממשיך: "אין אישורן של ישראל אלא על שבחרו בהקב"ה... והקב"ה בחר בהם..."; ומסיים: שנשיא אשר "הקריב קרבנו ע"ש הבחירה שבחר הקב"ה בישראל". וצריך להבין, דלכאורה אישורן של ישראל הוא על שבחרו בהקב"ה, ומהו שמסיים "שבחר הקב"ה בישראל"? ועוד, איך שייך בחירה בהקב"ה, הרי בחירה אינו שייך אלא בשני דברים שוים?

ב. ויובן בהקדים מ"ש "חלקי הוי אמרה נפשי", ואיתא במדרש: משל למלך שנכנס למדינה, והיו עמו דוכסין ואיפרכין... חד אמר אנא נסיב דוכסין לגבי... הי' פיקח אחד לשם אמר אנא נסיב מלכא, דכולהו מתחלפין ומלכא אינו מתחלף, כך אומות העולם עובדים לכוכבים ומזלות, וישראל אינן עובדים אלא להקב"ה. וצריך להבין, מה צריך פקח לבחור בהמלך? ועוד, דהגם באם הדוכסין וכו' לא היו מתחלפין, עדיין פשוט שצריך לבחור בהמלך - שהוא גדול יותר.

ג. ולכאורה הי' אפשר לבאר זה ע"פ הידוע, שעובדי הכו"מ טעו לומר שההשפעה היא בבחירת הכו"מ, ויתירה מזה אמרו, שעזב ה' את הארץ בידי הכו"מ, ולכן צריך להודות להם ולעבדם. [וזה שאוה"ע קוראים להקב"ה בשם אלקא דאלקייא - נכלל בזה שני סוגים אלו]. ואילו פקחותו של ישראל לבחור בהקב"ה הוא, שמכירים שהכו"מ הם רק כגרזן ביד החוצב.

ד. אמנם, מזה שמביא משל מדוכסין - שיש להם בחירה, וע"י הבחירה בהם אפשר שישפיעו יותר, מובן, שבחירת הפקח בהמלך הוא משום שמבין מעלת עבודת המלך על ההשפעות שיקבל מהשרים. וכמו"כ מובן בהנמשל, שהעיקר אצל אוה"ע הוא לקבל שפע רב מהקליפות, מבלי לעבוד (ולבטל את עצמם) ע"ז; וזהו גודל הפקחות של ישראל - שחביב להם עבודת המלך, אף שיקבלו השפעה מצומצמת.

ה. וביאור הטעם של הפקח - "דכולהו מתחלפין ומלכא אינו מתחלף": [אין הכוונה בזה שבוחר בקדושה מפני שיש לה קיום, ואילו בההשפעה הבא מהקליפה אין לה קיום, דהרי ממ"ש "חלקי הוי' גו'" מובן, שהעיקר הוא עבודת המלך, ולא ההשפעה; אלא] הכוונה בזה היא, דמזה שהם מתחלפין אח"כ, מוכח שגם עכשיו אינם מציאות אמיתית, ולכן ישראל בוחרים בההשפעה האמיתית, הנשפעת מפנימיות רצונו, (ולא כשדי בתר כתפוי).

ו. ועדיין צריך להבין, דלכאורה הטעם של הפקח (- מצד מעלת המלך) היא סיבה שע"פ שכל, ומזה שמביא בהמדרש "חלקי הוי' גו'" מובן שהבחירה הוא מצד הנשמה? והביאור: השכל מצד עצמו בוחר במה שטוב לו, ורק ע"י הנשמה אפשר להכיר שאלקות הוא האמת, והכרה זו פועל בהשכל את שתכיר ותבחור באלקות, ומוותר על מציאותה.

ז. וע"י שהנשמה פועלת בהשכל למטה - נעשה עילוי בהנשמה למעלה. ויובן בהקדים המבואר בענין ההשפעה שנמשכת לעוברי רצונו; משל למלך שעשה משתה בשביל "השרים הגדולים ועבדים החשובים" ועד שה"עבדים ושפחות" ו"גם הכלבים" מקבלים מהשיריים כו', אבל אין זה ברצון ובכוונת המלך, כ"א כמאן דשדי בתר כתפוי. [נמצא כו"כ דרגות: דכלבים (שברצונם רק שיופע להם גשמיות), ועבדים ושפחות (שעובדים רק מצד ההכרח ומאימת השבט), עבדים החשובים (שמכירים מעלת המלך ועובדים מתוך יראת גדלותו), ושרים [סתם, ושרים] גדולים (שיש להם הבנה במלך ובמלוכה, ועובדים מתוך אהבה); וג' הדרגות שיושבין בשולחן המלך, הם ע"ד הדוכסין ואיפרכין וכו' שבמדרש]; ואף שהשרים הכי גדולים נמצאים יחד עם המלך - בדוגמת (לא רק הע' שרים דנוגע, אלא) מלאכים וספירות דאצילות, שבטלים לאלקות, מ"מ הפקח בוחר בהמלך לבד. [בדוגמת מלך שבכדי להגיע אליו צריך לעבור כמה היכלות שיש בהן הון יקר, הנה צריך פקחות שלא להתפעל מכל זה, ולהגיע אל המלך].

ח. וזהו האהבה ד"מי לי בשמים גו'", וכמו שהי' נשמע מאדמה"ז "איך וויל זע גאר ניסט איך וויל ניט דאיין ג"ע איך וויל ניט דאיין עוה"ב כו' איך וויל מער ניט אז דיך אליין"; וי"ל שעיקר הפקחות הוא, בזה שאינו בוחר בכל הספירות וכל האורות, (אף אלו שמאירים כל מה שיכול להתגלות מהמאור), כ"א בוחר בהמלך לבד.

ט. והשייכות בין פירוש זה ב"אנא נסיב מלכא" (האהבה ד"מי לי בשמים") ופירוש הפשוט, הוא: דכאשר האדם בוחר בג"ע (הטפל) במקום לבחור בעצמותו ית' (העיקר), [אע"פ שבוחר בהג"ע של הקב"ה ("דאיין ג"ע")], מ"מ הוא בוחר מה טוב בשבילו, (שבג"ע ישאר במציאותו ויתענג מזיו השכינה); ומזה יכול להשתלשל שבוחרים בההשפעה מהכו"מ (הטפל) שנשפע בריבוי יותר, במקום לבחור בהעיקר (הקב"ה).

יוד. ויתירה מזו, עיקר טעותם של הכו"מ הוא שמחשבים אמצעי כעיקר; הן שמחשבים את הכו"מ (אמצעי) כעיקר, והן בנוגע לההשפעה הגשמית (אמצעי) שמחשבים אותו כעיקר; ולאידך, כשהאדם רוצה בהגילויים (ולא באוא"ס) הנה אפשר שיחשב אמצעי כעיקר. והנה אוה"ע שרשם במקיף, שאין נרגש בה רצון בשביל ענין אחר, ולכן חושבין את הממוצע לעיקר. משא"כ ישראל - שרשם בפנימיות הרצון, ולכן מכריעים שאין ענין אחר זולת הקב"ה.

יא. ועפ"ז יובן העילוי בזה שגם השכל בוחר בהקב"ה (ולא רק הנשמה שלמעלה מהשכל), כי בנ"י מושרשים בבחי' פנימיות (שהוא פנימיות המקיף), ולכן עיקר העילוי הוא כממשיכים מלמעלה משכל (מקיף) בשכל (פנימי); וזהו "חלקי הוי'" ש"חלק" הו"ע פנימי.

יב. ויש לקשר זה עם המבואר על קאפיטל ע שבתהלים, שדוד אומר "הרי הדיר בנוי (כי אלקים יושיע ציון גו') והצאן מכונסות (וישבו שם וירשוה גו') ואני (הרועה - דוד) איני נזכר" (למנצח לדוד להזכיר); ולכאורה צריך להבין, מהו השאלה מדוע אין הרועה נזכר, דלכאורה מאיזה סיבה הי' צריך להזכיר את הרועה בלי בקשה מיוחדת עבורו? והענין הוא, שהרועה הו"ע השפעה פנימיות, ודוד מבקש שיהי' נזכר; והגם שכשהצאן מכונסות וכו' נותנים כל צרכיהם, מ"מ ההמשכה פנימיות שע"י הרועה הו"ע לימוד התורה, שאינו בפנימיות באמת ובשלימות עד גאולה האמיתית והשלימה - גילוי עצמות אוא"ס שלמעלה מהשגה.

יג. ועפ"ז יובן שבחירת הקב"ה בישראל (ושישראל הם פנימיות רצונו), הוא השרש לזה שישראל יבחרו בהקב"ה; [ובחירת הקב"ה בגופם של ישראל, הוא, בכדי שיורגש ויתגלה גם בענינים הגשמיים פנימיות רצונו ית']. ולכן אומר בהמדרש שאשר הקריב את קרבנו גם על בחירת הקב"ה בישראל, כי עיקר האישור הוא בהעבודה למטה, וזה דוקא ע"י בחירת הקב"ה בישראל; וע"י קרבנו - בא זה בגילוי יותר. ולאחר שאדמוה"ז כבר אמר את הפתגם, ונתפרסם ע"י אדמו"ר הצ"צ "איך וויל זע גאר ניסט... מער ניט אז דיך אליין", ניתן הכח לכאו"א לרצות כן. וכמאמר אדמה"ז שהקב"ה נותן גשמיות בכדי שנעשה הימנו רוחניות, וכ"ז בשמחה ובטוב לבב, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.