באגה"ת פרק ט' מבאר אדה"ז ענין אתדבקות רוחא ברוחא בכל חלקי הנפש: "המדות במדותיו... והשכל... הוא עיון התורה... וכן המחשבה במחשבתו ית'... והדיבור בדבר ה' זו הלכה וכמ"ש ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים כמ"ש כי ששת ימים עשה ה' וכו'". ומבאר אאמו"ר: "על מדות שכל ומחשבה לא הביא שום פסוק ועל דיבור ומעשה הביא פסוקים, כי מדות... ושכל... ומחשבה... כולם הם... במקום המכוסה שאינן נגלות לכן לא הביא עליהם פסוקים, ועל דיבור ומעשה שהם בגילוי הביא עליהם פסוקים". 

וצריך להבין הרי אין דרכו של אדה"ז להביא ראיות מפסוקים כל פעם שמבאר דרגות, כמו שבחלק ראשון (פמ"ה) לא הביא פסוקים על דיבור ומעשה, וא"כ מדוע מביא פסוקים באגה"ת? וע"כ צריך לומר שפסוקים אלו מבארים את תוכן הכללי של הפרק. 

ויובן בהקדים מדוע אומר שדיבור הוא "דבר הוי' זו הלכה", ומדוע אינו אומר שהדביקות שע"י הדיבור הוא הדיבור בכל חלקי התורה לא רק הלכה (וכמו בחלק א' פרק מ"ט ששם אומר "הדיבור בת"ת" ואינו מזכיר הלכה)? 

ויובן בהקדים מה שמבאר אאמו"ר בההערה הקודמת, שזה שמקדים מדות לשכל הוא מפני שמדבר במדות שבכתר שלמעלה משכל, שלכן הבע"ת בטל במציאות וכל הכוחות שלו הם רק ביטוי לענינים אלו כפי שהם למעלה. וזהו שאדה"ז מדגיש שהדיבור הוא בהלכה כי הלכה הוא בכתר - רצון העליון. דלימוד התורה הוא בשכל ומציאות האדם, אך כדי לכוין להלכה - לרצון העליון - צריך להיות בביטול שלכן ההלכה היא כב"ה מפני שהיו נוחין ועלובין. 

ונמצא שהביטול שבכתר מתגלה בדיבור - בהלכות התורה - ובמעשה - להחיות רוח שפלים - יותר משכל ומדות הקשורים עם מציאות האדם. ועפי"ז יש לומר שכוונת אאמו"ר - שדיבור ומעשה הם בגילוי - הוא לא שהדיבור ומעשה עצמם הם בגילוי אלא שהביטול שמבחי' כתר הוא בגילוי בדיבור ומעשה. 

ועפי"ז יש לבאר את דברי אאמו"ר שכתב שהביא ב' פסוקים בנוגע לדיבור כי דיבור הוא כנגד ב' שלישי תפארת, ואילו במעשה הביא רק פסוק אחד לפי שמעשה הוא "בבחי' דמלכות שעומדים לנגד נה"י דז"א, ונה"י הם בחי' מעשה... ולכן הביא ע"ז פסוק אחד כי הם בחדא דרגא בכלל". והביאור בסגנון החסידות: בתפארת ישנם ג' חלקים: השכל - חב"ד, עצם המדה - חג"ת, והתגלות המדה - נה"י. והנה, בדיבור מתגלה ב' חלקים עצם המדה והתפשטותה, כי דיבור הוא התפשטות המדה לחוץ, אך אעפ"כ יש בה גילוי הנפש ועד שרואים שישנו "דיבור חי". משא"כ במעשה שבה ישנה רק התפשטות המדה. אך ישנה מעלה במעשה שמפני שהיא סוף המדה - "סופן" - מתגלה בה הביטול שמצד פשיטות הנפש שלמעלה מהתחלקות - "נעוץ סופן בתחילתן" - שלכן מביא "על מעשה פסוק אחד".