באגה"ת פרק ח' מבאר אדה"ז שאחר תשובה תתאה - שעל ידה מנקים כל הפגמים "אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא... וזו היא תשובה שלימה... תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה".

ומבאר אאמו"ר ש"עד הוי' ב"ה ממש קאי על ג' הספירות יסוד תפארת ודעת... זהו שהנפש שהיא מבחי' מלכות תשוב עד הוי' ב"ה ממש ליסוד תפארת ודעת. ולעלות מעלה מעלה הוא לחכמה ובינה, למקורה הוא לחיצוניות הכתר... ולדבקה בו ית' הוא בפנימיות הכתר". 

והביאור בזה: בלשון אדה"ז - ו"לעלות למעלה מעלה" לאחר "לשוב עד הוי' ב"ה" - קשה מהו העלי' שלאחר ההשבה לשם הוי'. וע"ז מבאר אאמו"ר ש"ולעלות למעלה מעלה" הוא המדרגות שלמעלה מ"יסוד תפארת דעת". וזהו גם ביאור ג' הלשונות שנקט אדה"ז "לשוב", "לעלות", "ולדבקה", ש"לשוב" קאי על ההשבה לשרשה, ו"לעלות" הוא שהנשמה מתעלית למעלה ממציאותה, "ולדבקה" הוא היחוד בתכלית הדביקות עד שאין שייך עליות למעלה מזה - פנימיות הכתר שבא מלובש "בחי' תחתונה דאור א"ס" המלובשת תוך יחידה שבנפש. 

אך צריך להבין דלכאורה כוונת אאמו"ר אינה להוציא את הפי' מפשוטו, ולכאורה הפי' הפשוט הוא שההשבה היא לכללות שם הוי' - י' ספירות - ולא רק "יסוד תפארת דעת"? ועוד קשה, דלכאורה באגרת התשובה מביא אדה"ז רק ענינים השייכים לתשובה עצמה ולא לעליות בעבודת ה', וא"כ (לאחר שמבאר את התשובה) מדוע מדבר על העליות עד לפנימיות הכתר? 

והביאור: בהקדים, שעבודת התשובה היא בדרך דילוג בשעתא חדא ורגעא חדא - שמתהפך מרשע לצדיק (על דרך יצירת ולד חדש מנקודה אחת), אך אח"כ ישנה ריבוי עבודה שלוקח ריבוי זמן כדי לפעול שהנקודה דתשובה תחדור בכל חלקי הנפש. ועד"ז הוא בתשובה עילאה, שהיא בבחי' דילוג, שמתהפך מבחי' מציאות לתכלית הביטול והיחוד (כמו שהיתה "בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה"), שגם בה ישנם ב' שלבים, נקודת ההתחדשות והביטול דתשובה עילאה, ואח"כ המשכת ביטול זה בכל חלקי הנפש. וזהו "לשוב עד הוי' ב"ה", שכביאור אאמו"ר קאי על הספירות דת"י - קו האמצעי שעולה עד לפנימיות הכתר, שבענין זה מרומז התנועה "לשוב עד הוי' ב"ה ממש" למהותו ועצמותו. ואח"כ מתחיל העבודה פרטית דתשובה עילאה להמשיכה בפנימיות בכל כוחות הנפש, מ"יסוד תפארת  דעת" עד לחיצוניות הכתר - "ולעלות למעלה מעלה" - ועד לבחי' דביקות "ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא".