באגרת התשובה פרק ה' מבאר אדה"ז: "ירידת הנפש האלוקית לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון... כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון... וזהו ענין הכרת..." 

ובהערות אאמו"ר: "הב' לשונות עולה ומגיע י"ל לנגד רצוא ושוב כי החיות הוא בבחי' רצוא ושוב. ועיין באגה"ק פל"א". ויש לומר שכוונת אאמו"ר הוא לבאר - לא רק את כפל הלשון אלא גם לבאר - את תיבת "עולה" שהרי החיות נמשכת למטה, וא"כ מהו לשון "עולה"? וע"ז מבאר שנקט "עולה" שקאי על בחי' רצוא. אך עדיין צריך להבין מדוע מקדים "עולה" ל"ומגיע" - שהרי מתחילה נמשכת החיות ורק אח"כ יש לה רצוא. ובכלל מהו נוגע לפרש כאן שהחיות הוא בבחי' רצוא ושוב? וי"ל שבענין דרצוא ושוב מובן ומוסבר התוכן דפרק זה.

והביאור: בפרק זה מתבאר שדוקא בנ"י שהם מפנימיות החיות פוגע כרת בהחיות שלהם, משא"כ שאר הברואים - שהם מבחי' הדיבור - אין חיותם נפסק ע"י עונות. אך צריך להבין הרי גם בנוגע לבנ"י נתבאר בפרק ד' שנשמת האדם היא "מפנימיות החיות והשפע... וגם אח"כ ירדה... ע"י בחי' אותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון". וא"כ פנימיות החיות בא באותיות הדיבור וא"כ לכאורה אין הכרת מפסיק את השפעת החיות שמבחי' הדיבור. ויש לומר שהביאור לזה נרמז ב"עולה ומגיע" שכביאור אאמו"ר הו"ע רצוא ושוב. דענין רצוא ושוב הוא שגם כשפנימיות החיות נמשך לאדם ע"י אותיות הדיבור - שוב - הנה מהותה ושרשה הוא פנימיות החיות כפי שהוא למעלה מהירידה למטה שלכן החיות הוא בתנועה דרצוא למקורו. ולכן מקדים "עולה" ל"ומגיע" כי כוונתו - "להורות לנו" - להדגיש שגם כשהחיות נמשך למטה - יש בו רצוא כי בעצם החיות היא עדיין מבחי' הפנימיות. 

והנה, בענין הנ"ל מודגש ש"אין לך דבר עומד בפני התשובה", שגם "כשנכרת חבל ההמשכה" הרי זה בדרגת החיות שנתלבשה בגוף - בחי' שוב - משא"כ כפי שהחיות היא למעלה מהתלבשות בגוף (גם לאחר שנמשכה להתלבש בגוף) היא בדביקות תמידית בשרשה ומקורה (ורק לאחר התלבשותה בגוף האדם שייך ענין כריתת החבל), ומבחי' זו נמשך לאדם הכח לעשות תשובה, ואז "שוב אין עוונתיכם מבדילים".